Page 152 - Demo
P. 152
שיהיה לנו מסלול כמו שצריך. בכלל, לצחי היה קטע עם מסורות סגפניות. אוי ואבוי אם היינו מעזים ללכת לבריכת השחייה עם נעליים או אף עם סנדלים ירחם השם. הקטע היה ללכת על האספלט יחפים. אלוהים, איזה חום זה היה. המטרה היתה להגיע למצב של סוליות קשות כמו של
הבדואים. כל הדרך לבריכה דלגתי בין פיסות צל. לימים הסתבר שגם ורד עברה טירונות דומה.
יום אחד אחרי הביה"ס, כבר הייתי בכיתה ב', הלכתי עם נועם זיגרסון (אמא של נועם נהגה לקרוא לי רוייקה ואמרה שאני מאוד אוהב לבוא אליהם הביתה לראות קישקשתא וטלפלא ולשתות מיץ ממותק) למרכז המסחרי (להלן "המרכז"), נכנסו למכולת של סמי, ובאורח פלא, חבילת במבה נכנסה לי מתחת לחולצה. גם לנועם זיגרסון נדבקה חבילת במבה לבטן אבל הוא הצליח לברוח מסמי בשנייה האחרונה. אותי סמי תפס. שאל אותי לשמי. מייד אמרתי שקוראים לי דוד. איכשהו המידע הזה הגיע למנהלת בית הספר החדשה זימרה גיל. עד היום אני זוכר כיצד היא תפסה אותי בחוזקה בזרועי. כשחזרתי הביתה בשעות הצהריים צחי הלך לקראתי ברחוב תפוז ושאל אותי: "אז מה? דוד... הא....?" לא ידעתי איפה לקבור את עצמי מרוב בושה ורציתי להרוג את זיגרסון שברח כמו שפן והשאיר אותי להתמודד מול סמי, מול זימרה גיל ואח"כ גם מול צחי שהתחננתי שלא יספר
להורים. לא זוכר אם צחי שיתף את אמא ואבא.
בכיתה ג' התחלתי לשחק כדורסל אבל לא היה חוג לילדי כיתות ג'. רק מכיתה ד' היה חוג ולי לא היתה לי סבלנות לחכות שנה שלמה. אמא תמיד אמרה "החיים והמוות ביד הלשון". וכך מצאתי את עצמי יום אחד הולך לאימון של כיתות ד'. ד'! ומבקש מרוני המאמן להכנס לקבוצה של הילדים הגדולים שהיו שנה מעלי. רוני ביקש לבחון אותי ב"צעד וחצי". לשמחתי הרבה התקבלתי לחוג וכך
החל רומן ארוך שנים עם הספורט האהוב עלי.
היו לי עוד כל מני אהבות בילדות, בין היתר אהבתי לרוץ ריצות ארוכות. ולישון עד שעה מאוחרת. במהלך השנים השתתפתי במרוץ ט"ו בשבט בעומר ע"ש הטייס רס"ן אהוד בן אמיתי. האגדה מספרת שכשהייתי בכיתה ז' התעוררתי כהרגלי מאוחר, רצתי חצי ישן לנקודת ההזנקה, השתתפתי במקצה של 5 ק"מ, הגעתי שלישי (מדליית ארד) ורצתי הביתה להמשיך לישון. ככה משלבים בין
שתי אהבות.
תקופת התיכון בביה"ס אשל הנשיא היתה מעניינת. הייתי עסוק בענייני כדורסל, בנות, צופים וגולת הכותרת היתה הנסיעה בכיתה יא' לבולטימור לחצי שנת שבתון. וכך נסענו – אמא - שבזכותה כל ההפקה הזאת יצאה אל הפועל, אבא, אלעדי ואני לבולטימור שבמרילנד. (ורד היתה עדיין בצבא וצחי התחיל ללמוד באוניברסיטה) פעם ראשונה שהייתי צריך להתמודד עם שפה ותרבות חדשה. גרנו בשכונה שרוב דייריה היו תושבי חוץ, בעיירה בשם Pikesville, הלכתי לביה"ס תיכון ציבורי שהרוב המוחלט של התלמידים שבו היו יהודים. וגם טיילנו המון בחוף המזרחי ואף נסענו לטיול 153
