Page 539 - 4
P. 539
ˈ˙ ¯ÙÂÒ סימ קלו Ì˙Á
דהבעל אינו נעשה קטל ומשמע אפילו מתו בהריו , שהיא קטלנית דמזלא גרי ולפי סברת השואל היינו
וע"כ היינו טעמא משו שלא הוזכר בש"ס .א"כ שימותו בעליה וק"ו בהיפו שיהיה הוא קטל .
במילה נמי נימא הכי ומ"ט פסק כרבינו )מנח (
‰ÈÓלמ"ד מעי גור לא מצא סברא ע"כ אמר
]מנוח[ וצ"ע לכאורה.
השואל ששתיה מתו בהריו במיתה אחת,
„"ÚÏ ‰Âבהכרעת הרב המחבר דס"ל במילה ולכאורה מאי רצה בזה הלא בקטלנית אי חילוק א
הבעלי מתו בחולי אחד או לא ולא פליגו הפוסקי
וכיוצא בה בודאי י"ל דסמו הש"ס אלא במתו בדבר או בחרב ,אבל על מטת אי
)וק"ו( ]אק"ו[ ,השתא באשה תלינ ק"ו באיש ,ואטו חילוק .אבל ידע השואל בנפשו דלא שיי מעי
כי רוכלא ליחשב וליזל .א בקטלנית דלמ"ד מזלא בגברא כמ"ש הרא"ש בתשובתו אליו ,א הוי ]סבר[
גרי איכא ק"ו לסברת השואל משא"כ למ"ד מעיי כנ"ל כיו ששתיה מתו בהריו נאמר כי זרעו ארסיי
גר תינח אי מתו בהריו אבל אי מתו מיתה טבעית וכל זמ שהאשה פולטתו אינו פועל רע בגופה
נימא אה"נ דלא הוה קטל וא"כ איכא בינייהו דהנ וכשקלטתו ונתעכב בגופה ונעשה ממנו עובר הרי
טעמא וה"ל להש"ס לפרושי איכא בינייהו וכל כי הוא נכנס כארס של עכנאי וממית ,ודבר זה ג הוא
האי לא הוה שתיק הש"ס אע"כ דלא שיי בבעל ק"ו ממעי דילה ,וע"ז השיב הרא"ש דליתא דא"כ
הי' לחכמי להזכיר ולהדיענו עני זה ולא לסמו
כלל. על סברתינו שנידו ק"ו כיו דסת מעי הוא בגרמת
האשה וסת מזלא הוא מזלא בפרנסה דלא שיי
][ÈÒ¯‡ ‰·ÏÁ˘ ‰˜ÊÁÏ ˘˘Á באיש ,ואי ס"ד כנ"ל היה לה להודיענו חידוש זה.
אע"כ לית מא דחשש להו אפי' במתו בהריו .
‡Â· Âלנידו דיד דהרי קמ דלכ"ע כל שלא הזכיר
‰ ‰Âדעת ר' )מנח ( ]מנוח[ במילה דתלוי ג באב
הש"ס אי לנו להמציא חזקה דלא הוו שתקו
חז"ל להזהירנו על חיי נפש ,ואפי' ר' )מנח ( ]מנוח[ הוא מסברא גדולה ,אי בתר מעיי אזלת
לא אמרו אלא במילה דאיכא ק"ו לתלות בו יותר הואיל והדמי מ האשה כמ"ש ט"ז בי"ד רס"י
מבאשה וסמכו על ק"ו ,אבל הכא נהפו הוא דמי רס"ג ,מכ"ש דנתלה באיש שהכח ממנו ,ואמרו חז"ל
לימא ל כלל שמתו מחמת חלב כלל אע"ג דאחרי' במסכת עדיות שהאב זוכה לבנו בכח ע"ש משנה ט'
שהניקו ממינקת חיו דילמא מ"מ מקרה הוא והני פ"ב ,ובאפיסת ]כחו[ לא יסבול מכת חרב דמילה,
מתו בעו אבות ולא הני וכמה פעמי יקרה כ ואי בתר מזלא אזלית דהבני' במזלא תלי' פשיטא
אפי' בלא הנקה ולא דמי למילה שאנו רואי דיש לתלות בו יותר שהאב מיפקד על פריה ורביה
שמחמת מכת המילה מתו ,משא"כ ]בנ"ד[ מא חכי ולא האשה ומכ"ש במיתת הזכרי ולא הנקבות
למידע שהחלב המיתו וליכא למיל ה ממיתה דניחא לה צוותא דבת טפי מדב ומכ"ש שאינ
וקטלנית וכיו דליכא למיל אע"ג דמ"מ איכא מתי כלל רק מחמת מילה וכשישארו בלתי נימולי
סברא בהיפו מ"מ כיו שלא הזכירו חז"ל ולא הי' יחיו א כ מזלא דידי' שלא זכה לקיי מצות מילה
לה על מה לסמו ש"מ ליכא מא דחש לזה וזה דרמי' עלי' דוקא א"כ ק"ו הוא ומה באיתתא תלו
הי' דעת הגאוני שבתשו' ח"צ הנ"ל וזה ברור חז"ל שלא תימול בניה עוד ק"ו באיש זהו דעת ר'
)מנח ( ]מנוח[ .ואמנ האגודה אזיל בשיטת הרא"ש
לפע"ד. ז"ל ‰דאי ללמוד ק"ו דאי הכי לא הוו שתקו בעלי
תלמוד ולא היו סומכי על ק"ו שלנו אע"כ יודעי
ÏÎÂזה היינו צריכי אי היה כא חזקה ,אבל אני היו דדוקא בהאשה תלוי הדבר ולא בהאיש כלל.
בעניי לא ראיתי חזקה כלל ,הראשו לא מת ][Ú"¢‰ ȘÒÙ ·Â˘È
והשני מת והג' לא מת והרביעי מת נמצא אפי' נימא
תרי זימני הוי חזקה אי כא חזקה בצירו אלא ÔÂÈÎÂשזכינו לדי ,קו' הח"מ קושיא גדולה היא
בסירוגי' וכיוצא בזה לא שמענו בעניני כאלו
והחמישי שמת אחר היותו ב ג' שני מהיכא תיתי ועצומה ,דהרב המחבר פסק באה"ע כהרא"ש
לתלות בהנקה וכבר חלפו ועברו ימי הנקה ועד כמה
תיתלה בהנקה ותיזל אדרבא הרי הוא מפסיק בי
המת ובי התאומה שמתה אחריו כי הוא לא מת
'ÒÂ˙‰ ȯ·„Ó Ì·Â¯ ‰„‚‡‰ ȯ·„˘ Ú„Ȅ" ·˙΢ ‰ ‰ ‰"„ „È 'ÈÒ ‡"„ÈÁ‰Ï ıÓ‡ ÛÒÂÈ ÔÈÈÚ ˘"‡¯‰Â 'ÒÂ˙‰ ˙ËÈ˘ ¯Á‡ Í˘Ó ˘ Âί„Î] .‰
.["È΄¯Ó‰Â ˘"‡¯‰Â
