Page 390 - 30322

‫‪ 390‬׀ ג׳ודי אלן מלפס‬

‫כשלא הייתי שם‪.‬״ הוא מתקדם בנשיקות מהלחי שלי אל אפי‪ ,‬ונסוג‬
‫מעט לאחור כדי לשבות את עיניי במבטו‪ .‬הלוואי שהייתי יכולה‬
‫לעצור את הדמעות שנקוות בהן‪ ,‬אך זהו קרב שלעולם לא אוכל לנצח‬
‫בו — גם אם אנסה — לכן אינני טורחת לנסות מלכתחילה‪ .‬הוא מחייך‪,‬‬
‫לוקח את קצה אצבעו ומנגב בעדינות מתחת לעין שלי‪ .‬״את חזקה‬

‫יותר ממני‪ ,‬איזי‪.‬״‬
‫אני מכווצת את מצחי‪ ,‬לא מבינה כיצד הוא הגיע למסקנה הזאת‪.‬‬

‫הוא חיה‪ .‬״אבל —״‬
‫בן רגע שפתיים נצמדות אל שפתיי‪ ,‬מהסות אותי‪ .‬״תני לי לסיים‪,‬״‬
‫הוא ממלמל‪ ,‬נוגס את שפתי התחתונה באזהרה קלילה‪ .‬״אני לא מדבר‬

‫על כוח גופני; אני מסוגל לקרוע אותך לגזרים‪.‬״‬
‫״בבקשה‪ ,‬אל תעשה את זה‪,‬״ אני מתחננת בצחוק‪ ,‬והוא מגיב בחיוך‬
‫מסמא עיניים‪ ,‬המלווה בגומת החן המלבבת שלו‪ .‬עיניו הכחולות‬

‫בורקות ויפהפיות‪.‬‬
‫״אני מספיק גבר כדי להודות שבלעדייך אני כלום‪ .‬אני מספיק‬
‫גבר כדי להודות שאני משותק מאימה מפחד שאפגע בך שוב‪.‬״ הוא‬
‫מבזיק את מבטו לעבר האזיקים שלי‪ ,‬ועד מהרה הבעת יגון מחליפה‬
‫את הבעת האושר שאפפה את פניו רגע לפני כן‪ .‬״אני אתגבר על זה‪,‬״‬
‫הוא נשבע‪ .‬״יום יבוא ותוכלי לעשות בגוף שלי מה שתרצי‪.‬״ עיניו‬
‫מורכנות אל עיניי בתחינה שאין בה צורך‪ .‬״למענך ולמען התינוק‬

‫שלנו‪ ,‬אני יכול לעשות את זה‪.‬״‬
‫״אני מאמינה לך‪.‬״ אני מצטערת‪ ,‬עכשיו יותר מאי פעם‪ ,‬שאינני‬
‫יכולה לכרוך את זרועותיי סביב כתפיו‪ .‬״תשחרר אותי‪,‬״ אני מצווה‪,‬‬
‫ומושכת באזיקים‪ .‬הוא מציית לפקודתי‪ ,‬פועל בקדחתנות‪ ,‬ולאחר כמה‬
‫רגעים אני כרוכה סביב גופו בחוזקה‪ ,‬יוצקת לתוכו את אהבתי ואת‬
‫אמונתי‪ .‬אני יודעת שהוא יכול לעשות את זה‪ .‬אנחנו נפתור את זה‬

‫בכוחות משותפים‪.‬‬
‫״יש לי מתנה בשבילך‪,‬״ הוא אומר לי‪ ,‬ומרחיק אותי מעליו‬
‫בעדינות‪ .‬אני נותרת סקרנית להפליא שעה שהוא קם מהמיטה‬
‫ופוסע בעירום‪ ,‬בצעדים איטיים‪ ,‬לעבר השידה‪ .‬הוא שולף תיקיית‬