Page 406 - 30322

‫‪ 406‬׀ ג׳ודי אלן מלפס‬

‫שעדיין קשור לגופי‪ ,‬ומושכת אותו קלות‪ .‬״אתה מתכוון להוריד את‬
‫זה?״‬

‫״לא‪.‬״ אני אוחז בידית המושב של לולה ומתרומם‪ .‬אינני יודע אם‬
‫אצליח ללבוש אותו שוב‪ .‬״נתראה מאוחר יותר‪.‬״ אני יוצא מהבית‬
‫ומוצא את המכונית שלי ממתינה לי‪ ,‬דלת מושב הנוסע פתוחה‪ ,‬כך‬
‫שאוכל למקם את לולה בקלות‪ .‬תוך מספר שניות המושב שלה מרותק‬
‫למקומו‪ ,‬ולאחר שאני נושק למצחה אני פוסע לצד של הנהג ונכנס‬

‫פנימה‪.‬‬

‫***‬

‫״שנחכה פה‪ ,‬או שנלך למצוא אותה?״ אני שואל את לולה בעת‬
‫שאנחנו עוצרים מחוץ לקולג׳‪ .‬היא מתחילה להתפתל במושבה‪ ,‬רגליה‬
‫וזרועותיה מתעופפות לכל עבר‪ ,‬ואני מהנהן בהסכמה‪ .‬״בחירה טובה‪.‬״‬
‫אני יוצא מהמכונית‪ ,‬מתהלך סביבה‪ ,‬מוציא את לולה מהמושב‬
‫שלה ומעביר את רגליה דרך החורים במנשא שלה‪ ,‬שעדיין מחובר‬
‫לחזית גופי‪ .‬ברגע שהיא ממוקמת עליי בבטחה‪ ,‬אנחנו יוצאים לדרך‪,‬‬
‫הכוח הבלתי נראה שמושך אותי אל איזי הולך ומתחזק ככל שאנחנו‬
‫נכנסים עמוק יותר לתוך הקולג׳‪ .‬כפות ידיה הקטנות של לולה‬
‫עטופות סביב שתי האצבעות המורות שלי‪ ,‬והיא לוחצת אותן שעה‬

‫שהתלהבותה הולכת וגוברת‪.‬‬
‫כל אדם שחולף על פנינו בעודנו חוצים את המסדרונות בדרך‬
‫אל אולם ההרצאות מסתכל עלינו בהתמוגגות‪ .‬כל אחד ואחד מהם‬
‫מתחיל להשמיע קולות רכים ולהיאנח בעת שהוא מבחין בנו‪ .‬החזה‬
‫שלי מתנפח מגאווה‪ ,‬שאני מתחיל לתהות כיצד הצלחתי להתנהל‬
‫בחיים ללא תחושת הסיפוק המדהימה הזאת‪ .‬אני מרגיש כל כך שלם‪.‬‬
‫כל כך מוגשם ובר מזל‪ .‬אני גומל לכולם בחיוכים‪ ,‬אך אינני עוצר‬
‫בכדי שהם יוכלו להתמוגג מהאישה הקטנה שלי‪ .‬אני צועד קדימה‬

‫בנחישות‪ ,‬להוט למצוא את האישה השנייה שלי‪.‬‬
‫אנחנו מגיעים לאולם ההרצאות‪ ,‬והרוח יוצאת לי מהמפרשים‬