Page 159 - IYUN

‫הפרשה נט‬ ‫נח‬ ‫עיון‬

‫נח‬ ‫לנפשתיכון‪ ,‬אתבוע מן ידא דכל חיתא‬ ‫כמשמעה מיד החיה כמו מיד האדם‬
‫דקטלא לבר נשא איתבועיניה לאיתקטלא‬ ‫להיות עונש בדבר‪ ,‬ואין בחיה דעת‬
‫שתענש או שתקבל שכר‪ ,‬ואולי יהיה‬
‫עליה[‪.‬‬ ‫כן בענין דם האדם לבדו‪ ,‬שכל החיה‬
‫שתטרוף אותו תטרף כי גזרת מלך‬
‫והנה בהא דמבואר ברמב"ן‪ ,‬דשור‬ ‫היא‪ ,‬וזה טעם 'סקול יסקל השור ולא‬
‫הנסקל הוי נמי בבני נח‪ ,‬צ"ע‪ ,‬דהרי‬ ‫יאכל את בשרו' (שמות כא‪ ,‬כח(‪ ,‬ואיננו‬
‫כתב הרמב"ם (פ"י מהל' נזק"מ ה"א(‪:‬‬ ‫להעניש את בעליו בממון‪ ,‬כי אפילו‬
‫שור שהמית את האדם בכל מקום בין‬ ‫שור המדבר חייב מיתה (ב"ק מד‪ ,‬ב(‪,‬‬
‫גדול בין קטן בין עבד בין בן חורין‬ ‫וצוה כן בבני נח כבישראל‪ ,‬ויהיה‬
‫אחד תם ואחד מועד הרי זה נסקל‪,‬‬ ‫טעם שופך דם האדם‪ ,‬כל שופך‪ ,‬בין‬
‫ואם המית את הגוי פטור כדיניהם‬ ‫חיה בין אדם‪ ,‬והנה דמו נדרש בבית‬
‫[ומקורו מהתוספתא (ב"ק פ"ד ה"ו([‪,‬‬
‫וא"כ היאך יתכן לומר דשורו של בני‬ ‫דין ובידי שמים‪ ,‬ע"כ‪.‬‬
‫נח שהמית נהרג כישראל‪ ,‬הרי אם‬
‫הרג את הגוי פטור ממיתה‪[ .‬ואין לומר‬ ‫מבואר בדברי הרמב"ן‪ ,‬דטעם מיתת‬
‫דרק בהמית את ישראל הורגין אותו‪ ,‬דא"כ‬ ‫שור הנסקל אינה בתורת עונש‬
‫לא יתפרש הך קרא דהכא דאיירי בבני נח‬ ‫ממון לבעלים‪ ,‬דא"כ למה תנן בב"ק‬
‫וקאמר 'ואך את דמכם לנפשתיכם אדרש‬ ‫(מד‪ ,‬ב( דשור הפקר הנמצא במדבר‬
‫מיד כל חיה אדרשנו'‪ ,‬וע"כ דגם הורג גוי‬ ‫שהרג חייב מיתה‪ .‬וע"כ דדין הוא על‬
‫נהרג‪ .‬וצ"ע מהתוספתא דהורג את הגוי‬ ‫החיה הטורפת שתמות וגזירת מלך‬
‫פטור ממיתה‪ .‬ואין לומר דבדיני בני נח‬ ‫היא‪ .‬ובזה ביאר הרמב"ן קרא דהכא‪,‬‬
‫הורג גוי נמי נהרג‪ ,‬דהרי ליכא מידעם‬ ‫דה"נ דין שור הנסקל נאמר נמי בבני‬
‫דלישראל שרי ולנכרי אסור‪ ,‬כדאיתא‬ ‫נח כיון דאינו עונש על הבעלים‪.‬‬
‫[וכ"כ תרגום יונתן ב"ע‪ :‬וברם ית דמכון‬
‫סנהדרין (נט‪ ,‬א([‪.‬‬

‫הרה ג נתן רובין שלי א‬
‫ודיעין עילית כולל בית אבא‬