Page 389 - 10422
P. 389
בת המעמקים
הם מסוגלים להריח חולשה .אני מבועתת ,כמובן ,אבל כנראה
מסתירה את זה טוב מספיקֶ .דב עובר את הסף בזהירות ,כאילו
אני עלולה לתקוף אותו.
"מכאן ".אני מסתובבת ומובילה אותו במסדרון.
השכמות שלי מעקצצות .אני מרגישה באחי נועץ מבט בגב
שלי ,חושב על דרכים שונות לעלף אותי ולברוח .אני ממש לא
בטוחה שהוא לא ינסה .אבל זה משהו שאני חייבת לעשות .זה
יעבוד רק אם אתנהג כאילו אני בשליטה מוחלטת — גם אם אני
לא מרגישה ככה.
אנחנו עוצרים מול דלת הכספת שמובילה למערה.
"בבקשה ".אני מסמנת אל המנעול" .הוא עדיין יגיב לדנ"א
שלך".
העיניים שלו נוצצות באור קר" .עכשיו אני יודע שזה תכסיס.
את נותנת לי להתקרב לנאוטילוס? מה עשית ,תיכ ַנ ְּת את הדלת
לחשמל אותי? ללמד אותי לקח?"
אני מרגישה כאלה כובד ועצב ,שאני בקושי מסוגלת לנענע
בראש" .שום תכסיסים .שום חשמולים .אנחנו לא מכון לנד,
ֶדב .וגם אתה לא".
המצח שלו מתקמט והוא מניח יד על הלוח .המנגנון הפנימי
נוקש ומשתחרר .הדלת נפתחת.
בתוך המערה שפיריות מתכת ירוקות מזגזגות בעצלתיים
מעלינו .מול המזח ,באור מרובה הצבעים של ענני הפלנקטון
הזרחני ,הנאוטילוס בוהקת כמו חזיון תעתועים של טכנולוגיה
אלטרנטיבית .הזיפים ,הכבלים ומעשה הטלאים המורכב
של גוף הצוללת כבר לא נראים לי מוזרים .היא נראית כמו
הבית.
ֶדב מתנשף בחדות .עד היום הוא ראה את הנאוטילוס רק
מתחת למים ומרחוק ,או כנקודה זוהרת בתצוגות הארונקס.
389
