Page 137 - 20122

‫שלו‪ .‬זאת כמובן לא היתה הפעם הראשונה בה פגשתי אותו‪ .‬יוסף לא‬
‫חותם על חוזה לשום תפקיד בלי לוודא שהוא מתפשט‪ .‬הפעם הטוסיק‬
‫תפס אותי לא מוכנה‪ .‬הוא רצה להראות לי את הקעקוע שעל הירך שלו‬

‫ואני‪ ,‬בתגובה‪ ,‬איבדתי את היכולת לנסח משפט הגיוני‪.‬‬

‫ליום הולדתי ה־‪ 24‬חברי שי קנה לי ספר מתנה – ״רק האהבה היא‬
‫ממשית״ שכתב ד״ר בריאן ל׳ וייס‪ .‬הוא הבטיח שברגע שאקרא את הספר‬
‫כל תפיסת עולמי תשתנה ומשהו בי יירגע‪ .‬הספר גולל את סיפוריהם‬
‫של אנשים שונים מתוך נקודת מבטו של אותו וייס‪ ,‬ששימש פסיכיאטר‬
‫שלהם‪ .‬מדובר בפסיכיאטר נחשב ועל כן קצת מפתיע לקרוא שהוא‬
‫סמוך ובטוח‪ ,‬שלא רק שיש גלגול נשמות‪ ,‬אלא שאנחנו גם הולכים‬
‫עם אותן נשמות מחוברות מסיפור חיים אחד למשנהו‪ .‬כשקראתי את‬

‫הספר לא השתנה בי דבר‪.‬‬

‫תמיד התנצלתי על המקום שאני תופסת בחלל‪ .‬במשך שנים עקרתי‬
‫את רפידות הנעליים כדי להיות נמוכה יותר בכמה סנטימטרים‪.‬‬
‫הסובבים נהגו לומר שאני אול אובר דה פלייס ושזה הרבה להכיל‪.‬‬
‫מצאתי את עצמי לא פעם מודה לגבר שמוכן לקחת על עצמו משימה‬
‫כל כך מאתגרת כמו לשהות במחיצתי‪ .‬בכל פעם שמישהו הפגין כלפי‬
‫חיבה‪ ,‬ידעתי שזה בר חלוף ושעלי לאחוז בחוזקה בכל קמצוץ של‬

‫אהבה שנשלח לעברי‪.‬‬

‫עד היום ההוא בבית האבות‪.‬‬

‫אם היה מדובר בקומדיית נעורים בדיונית‪ ,‬היו בוודאי רואים איך אל‬
‫גופי מתגנבת אישה בשלה ובטוחה בעצמה‪ ,‬בעוד בקצה העולם מישהי‬

‫מאבדת את כל הערכתה העצמית בן רגע‪.‬‬

‫רועדת מהתרגשות התיישבתי על הספה בלובי בית האבות‪ .‬יוסף‬
‫התפנה לסצנה הבאה‪ ,‬המונית שלי חיכתה בחוץ והתקשיתי לעזוב את‬
‫המקום‪ .‬פתאום חזרה אלי התיאוריה של ד״ר וייס לגבי התאהבות‪.‬‬
‫לטענתו‪ ,‬כשאנחנו פוגשים אדם לראשונה ומרגישים מיד שאנחנו‬
‫אוהבים אותו‪ ,‬שאנחנו יודעים איך לדבר איתו ואיך לגעת בו‪ ,‬הסיבה‬
‫לכך פשוטה – נפגשנו בעבר‪ .‬הנשמות שלנו הולכות יחד מאות או‬
‫אלפי שנים אחורה וגם אם האדם למולך לא מרגיש מיד אותו דבר‪ ,‬זה‬

‫‪137‬‬