Page 218 - 28222
P. 218
שרה פכטר
היה ראוי אלא להשלכה .אבל הזקן הבודד היה חרד גם לזאת ואכל כל
מה שהיה בקופסה ,ואז הוסיף אותה לאוסף שהכיל אלפים ,מחלידות,
מעוותות ,אזוב צומח על דופנותיהן מכוסות האבק והחול.
ראיתי את העשן וחשבתי :האם אוכל להשלות את עצמי ולהניח
שהכול בסדר ,ורק עשן תנור ודם כבש עולה מהקרוואן? הרי אשליות
הן מנת חלקי הוותיקה מימי דבורה הנביאה־כביכול .אבל דבורה הרי
לא פה ,אז בבקשה עובדות ,גברתי :איה ארובתו של התנור? ואיה
האש והעצים? כי אצל הזקן הרי אין שום אש ,ומעולם לא בערה ולא
ליהטה ולא חיממה ולא האירה ולא שרפה שום להבה בביתו של מנוח
עבדיאן ,אז העשן ודאי אינו בוקע ממשכנו ,כי אין עשן בלי אש .אבל
זה לא יציר דמיוני .אני לא מדמיינת דברים כאלו.
ועכשיו העשן כבר אינו דומה לכף יד של תינוק ,אלא לשדרתו של
צב זקן .לנגד עיניי מתעוותות תצורות העשן ,מסתלסלות ונמתחות
לגובה ולמרחב ,ועיניי כבר צורבות ,עפעפיהן צונחים לכסות על
גלגליהן ,אבל באין תועלת .העשן חודר בכל זאת גם לשדה הראייה
וגם לטעם על הלשון וגם אל הגרון וכבר מגרד בגב ,ומרגישים
חום הבוקע מהרצפה ויש גם להבה ,כתומה־כחלחלה ,בפינת הפח
המגולוון המשמש כגגו של הקרוואן ,שממנו מבצבצת ובוערת פיסת
בידוד צהבהב .ויש גם ריח של נפט או דלק או בנזין .אז למה אני לא
צורחת וזועקת וצווחת ומנערת את אמא משנתה ואת אבא ואת טוביה
א' קאוטמן ויהודה אז"ר? בואו ,אחים ,כי העיירה בוערת! אבל לשוני
משותקת .אלם פושט במיתרי גרוני .בלועי .ואז בחך .ואז בשיניים.
ועכשיו הגג כולו בוער ,וזה מפחיד ,כי כל מי שמסביב יעלה עוד רגע
באש ,ואז מי ישמור עליי ,שנשמתי לא תישרף בלהבה ,וייוותר ממני
רק עשן .עשן ולהבות .אבל טוב לי עכשיו ,כי זה בידיים שלנו.
כי הנה ,בפיג'מה ,עומד שם יהודה אז"ר ובידו צינור כיבוי אש
עשוי בד ,רופס ונחשי כמו יהודה אז"ר עצמו בשעות הלילה ,והנה
218
