Page 210 - 26076_kinrt.26076_p_kinrt.1.1A
P. 210
210אלין הילדרברנד|
"בשום פנים ואופן לא ",אומר ש ּו ֶטר .הוא סוקר את תכולת המקרר,
ואז שולף את חמאת הכמהין .מחיטוט בארון שלצד המקרר — הוא
יודע איפה כל דבר נמצא ,חושבת סלסט — ממש כאילו הוא בעל
הבית — עולה קופסה ארוכה וצרה של ...גריסיני .גריסיני רוזמרין.
"בואי ,שבי".
סלסט מצטרפת לש ּו ֶטר בפינת האוכל ה"לא רשמית" שליד
המטבח ,והם מתבוננים בקוביית הזכוכית שהיא מרתף היינות ,הזוהרת
כמו חללית .ש ּו ֶטר פותח את קופסת הגריסיני ואת החמאה.
"תתכונני ",הוא אומר" .זה הולך להיחרת בזכרונך .אכלת פעם
חמאת כמהין?"
"לא ",אומרת סלסט .היא יודעת שכמהין היא פטרייה — חזירים
חופרים באדמה כדי למצוא את הפטריות האלה בצרפת ובאיטליה —
אבל היא לא מסוגלת להתרגש מחמאת פטריות .זה לא נשמע מעורר
תיאבון בכלל .ועדיין ,היא רעבה מספיק לאכול כמעט הכול — נדמה
שארוחת הלובסטר הייתה לפני כמה ימים — אז היא מקבלת את
הגריסיני הדקיק כקנה סוף המושט לה ,כשעל קצהו מרוח קורטוב
חמאה.
היא נוגסת את הקצה התחתון של הגריסיני ,והטעם מתפוצץ בפיה.
היא מייללת בעונג.
"לא רע ,מה?" אומר ש ּו ֶטר.
סלסט עוצמת עיניים ,מתענגת על הטעם שלא דומה לשום דבר
שבא אי־פעם אל פיה .הוא עשיר ,מורכב ,אדמתי ,חושני .היא בולעת.
"אני לא מאמינה ...כמה ...זה טוב".
הנה ש ּו ֶטר וסלסט אוכלים גריסיני רוזמרין עם חמאת כמהין עד
שהחמאה נגמרת ,ורק בדלי גריסיני אחדים משקשקים בקופסה.
נשנוש פשוט למראית עין ,אבל סלסט לא תשכח אותו לעולם.
הנה סלסט וש ּו ֶטר פוסעים במעלה המדרגות .סלסט ישנה ב"חדר
של בנג'י" ,המעוצב בצבעי לבן ,בז' ואפור־חום ,ואילו ש ּו ֶטר ישן
בקצה המסדרון ,ב"חדר אורחים מס' ,"3המעוצב בצבעי לבן ,כחול
כהה ואפור־חום .סלסט בודקת את שאר חדרי האורחים; הם כמעט
זהים זה לזה ,והיא תוהה אם אנשים שלא מכירים את הבית ,כמוה,
