Page 36 - 28222
P. 36
מרים איתן
בדרך עפר ,מקרטעת על פני מהמורות ,מנסה לפלס לה מעבר בתוך
אנדרלמוסיה של מבנים ארעיים בנויים בצפיפות רבה .המקום היה
פתוח אך גם בלתי עביר ,והיא ירדה מן המשאית והתחילה ללכת
ברגל .תוך כדי שהיא מחפשת קיצור דרך או עקיפה מצאה את עצמה
לכודה במבוך .ניסתה לחזור אך הדרכים הסתבכו ,וכשנחלצה מן
המבוך הבינה שהמשאית לא תחכה לה בסוף קיצור הדרך ושעליה
לחזור ולמצוא אותה במקום שבו ננטשה .היא כבר התחילה לחזור
— עכשיו נהגה בטנדר עמוס גרוטאות ובנה הקטן שהיה שם עמה
נשכב לו בינתיים לנוח בתוך ארגז שהיה דומה לארון — כשראתה
שכל המעברים חסומים .משאיות ענק עמוסות לעייפה היו תקועות
בכל מעבר צר ,בכל סיבוב ,בכל פינה .בנה ,עייף ומוטרד ,ירד בינתיים
עם הארון שלו והמשיך לשכב בו בצידי הדרך .היא רצתה להעיר
אותו ולגעור בו ,כשהסתבר לה שהמשאית של ברוך הלכה לה לאיבוד.
בתוך הפאניקה עוד אמרה לעצמה שאולי כדאי שקודם תתעורר ואחר
כך תחפש את המשאית ,ואז פקחה את עיניה ומצאה את עצמה יושבת
בכיסא ,אם הבית וברכה תומכות בה מכל צד וגלוריה עומדת מעליהן
וכוס מים בידה.
"הבהלת אותנו ",נשמה אם הבית בהקלה ,מזדקפת בקוצר רוח,
"רק זה עוד היה חסר לנו עכשיו ".ברכה ,רכונה עליה בשתיקה ,קינחה
שוב ושוב במטלית רטובה את מצחה .ואילו גלוריה ,ידה המגובסת
לוחצת את ארנקה אל חיקה וכוס המים מושטת בידה הבריאה ,בחנה
אותה במבט מרוכז.
"היי ",אמרה גלוריה בשקט ,מעבירה את הכוס לידיה" ,מה
שלומך?"
"מוזר ",מלמלה שלי" ,מוזר".
בקצה הרחוק של המסדרון צלצל הפעמון .השער הוסט .הדלת
נפתחה .בקצה הקרוב קרטעה אם הבית מרגל לרגל .רגע — פניה אל
שלי המעולפת למחצה ,רגע — אל קבוצת האורחים שהופיעה בכניסה.
"זה פשוט החמסין ",קבעה גלוריה בקול רם ,מכוונת את דבריה אל
36
