Page 54 - 27122
P. 54
5
משהו מוזר ,כאילו האוויר ַּבחדר מעופש והולך ומסמיך בהדרגה,
עד שהיא שואפת אותו בגושים צמיגיים ענקיים .בכל השנים שהיא
מכירה את נעמי ,זה אף פעם לא היה ככה.
פיפ חייכה אל נעמי חיוך של עידוד והתבדחה באגביות על כמות
הפרווה הצמרירית של בארני שנדבקה לה לטייץ .נעמי חייכה חיוך
קלוש והעבירה ידיים בשיער הגולש שלה בגוונים בהירים.
הן ישבו בחדר העבודה של אליוט וורד ,פיפ על הכיסא המשרדי
המסתובב ונעמי מולה בכיסא העור האדום .נעמי לא הסתכלה על
פיפ; המבט שלה היה נעוץ בשלושת הציורים שעל הקיר המרוחק.
שלושה ציורים ענקיים של המשפחה ,מונצחת לנצח בקשת של
משיחות מכחול .ההורים שלה צועדים ביער בסתיו ,אליוט שותה
מספל מהביל ,ונעמי וקארה הצעירות על נדנדה .אמא שלהן ציירה
אותם לפני מותה ,טביעת אצבע אחרונה בעולם .פיפ ידעה עד כמה
הציורים הללו חשובים למשפחת וורד ,איך הם מתבוננים בהם בזמנים
השמחים והעצובים ביותר .אבל היא זכרה שהיו תלויים כאן שניים
נוספים; אולי אליוט שומר אותם באחסון כדי לתת אותם לבנות
כשיגדלו ויעזבו את הבית.
פיפ ידעה שנעמי נמצאת בטיפול מאז מות אמה לפני שבע שנים.
ושהיא הצליחה לפלס דרך מבעד לחרדה ,להרים קצת את הראש מעל
המים ,ולסיים את התואר שלה באוניברסיטה .אבל לפני כמה חודשים
היא חטפה התקף פאניקה בעבודה החדשה שלה בלונדון והתפטרה
כדי לחזור לגור עם אבא שלה ואחותה.
54
