Page 389 - 22322
P. 389
שומרי הערים |389
דגלים של חופש וחירות ונחגוג את מי שאנחנו .אף אחד לא יוכל לומר
לנו מה להיות .אפילו תל אביבים יבואו עד אלינו כדי לחגוג.
יפו משועשעת ,אבל אני משקיט אותה .ספרטה ,לעומתה ,לא שקטה,
ואני יודע למה .האות דמוית ה־ — Aלמדא ,היא מתקנת ,ואני כועס
על שלא שאלתי עד כה — מתנוססת בראש השיירה על דגלה ,כשהיא
מובילה את הלוחמים לקרב .הקרב שתמיד היה חלק ממנה .ילדים בני
חמש למדו לרקוד את ריקוד המלחמה ,ה"פריק" ,בעודה מנגנת עבורם.
היא לימדה את צעיריה לצבוע את בגדי הלוחמים בארגמן .היא עמדה
לצדם על הצוקים כשניסו לשווא להדוף את הפרסים .והיא הפסידה
להם ,אבל אותי ניצחה .ידעתי שנגיע למערכה הזאת ,וידעתי שאפסיד.
ספרטה משתוקקת למלחמות .ישראל שבעה מהן .אני עוצם את עיניי,
יגע .האם אפעיל את כל כובד השפעתי כשומר כדי להקים יישוב ,רק
כדי לגלות שאלפי תושביו מטילים כידונים ודיסקוסים אל חיזבאללה
בדרום לבנון ,או מאיימים בפלישה לסוריה? שלום ,אני מבקש .זה מה
שאנחנו רוצים .אל תביאי לנו עוד מלחמות.
אני מרגיש את המאבק מתחולל בתוכה ,יודע ומבין כמה תקריב אם
תסכים לטוות את החלום הזה איתי ,על כמה ממהותה תוותר.
כשכל תשומת לבי מכוונת פנימה ,אני בקושי שומע את ההתנשפות
המבוהלת של מייב ,שמגיעה אליי כמו ממרחק רב .יפו מדווחת
לי שספרטה איננה עוד ,שדמותה הגוועת בסירה שלנו נמוגה למים
מלוחים .אבל אני לא חרד .אני עדיין מרגיש אותה ,ואנחנו רוקמים
יחד את סמל היישוב החדש :האות למדא ,ענפי הזית וזמורות הגפן
כרוכים סביבה כמו צמח מטפס ,הרי הגליל ברקע .יש בו את כל משקלה
של העיר העתיקה ספרטה ,זיכרונות ואגדות ,גאוות ומפלות ,היסטוריה
ומורשת ,צער וכאב ואושר .ויש בו גם את ישראל ,את הרעיון והחלום
של רמת ספרא .בראנו אותו יחד .אני אשא אותך איתי ,אני נשבע לה.
עד שאוכל לתת לך את החלום הזה.
אני יודעת ,שומר .תודה לך .יש כבוד וגאווה בקולה ,נימה עמוקה
של שייכות — אולי אפילו בעלות — במילה "שומר" ,ומשהו נוסף ,שאני
מזהה רק לאחר שהיא משתתקת.
מבטא יווני .היא מדברת עברית.
