Page 390 - 22322
P. 390
אורנג'דה ,לקחת
אי־שם2017 ,
אשלינג מנגנת לי שיר אירי ישן ,ושערה נופל על פניי .משב רוח ים
עולה מבעד לחלונות הפתוחים של הפאב — או שאנחנו בקרוואן ,כי
שקט סביבנו מאוד ,אבל הרוח לא מצננת את עורי הלוהט.
"אש ,תחלישי את ההסקה ",אני לוחש מבעד לגרון ניחר" .חם
כאן".
הנגינה פוסקת.
"יונתן?" היא שואלת וקולה לא נכון ,צעיר מדי .השמש זורחת
בעיניי ,מוסתרת על ידי רעמת שיער אדמוני ,וזו אינה אשלינג ,כי
הפנים דומות לפניה ,אבל הן דומות גם לפניי ,רכות יותר ועדינות יותר,
ובבת אחת הזיכרון חוזר אליי.
"מייב ",אני אומר ,ומנסה למנוע מקולי להישבר בעודי ממצמץ מול
השמש.
"כן ",היא עונה" .אתה יכול לעמוד?"
היא עוזרת לי להתיישב .אני מרגיש כאילו ישנתי זמן רב ,ובו־בזמן
מרוקן מעייפות .אנחנו עדיין בסירה הקטנה ,והמפרש בקושי מצל
עלינו .עורה של מייב כבר אדום מהשמש החזקה כל כך ,שאני לא יודע
איך יכולתי לחלום שאנחנו בקרוואן .כשעזבנו את החוף ,היא בדיוק
החלה לשקוע" .כמה זמן ישנתי?" אני מביט בגיטרה שבידיה .היא
נראית אירית" .ומאיפה זה הגיע?"
"חצי יממה .לא הצלחתי להעיר אותך ,אז ביזבזתי הגנה על גיטרה".
היא מחייכת" .טיפשי ,אבל נגינה מרגיעה אותי".
לא פלא שהיא היתה זקוקה לנחמה .היא היתה לבדה כל הלילה,
בים שהיא לא מכירה ,בחושך ,בלי לדעת לאן היא מפליגה ,קרוב לגבול
שהפחיד אותה כל כך .אני מקלל חרישית" .סליחה .לא התכוונתי
להשאיר אותך לבד".
"היא לא היתה לבד ",קול רך אומר מאחוריי.
