Page 391 - 22322
P. 391
שומרי הערים |391
אני מזהה סוף־סוף את ריח התפוזים והקפה השחור ,שחודר מבעד
לריח הים והמלח ,מבעד לריחה של הגיטרה שהוא כריח הגשם .אני
מסתובב ומביט באישה הערבייה שמבשלת את הקפה השחור בסיר
הקטן שלה בקצה הסירה שלנו ,ממש מאחורי המפרש ,והיא האישה
היפה ביותר שאי־פעם ראיתי" .יפו?"
היא מרימה את ראשה ומחייכת אליי .חיג'אב כרוך סביב שערה ,אבל
קווצות כחולות מציצות ממנו החוצה .היא לובשת חולצה מהוהה עם
כתובת בערבית ובעברית של סניף מרצ במכללה האקדמית תל אביב־
יפו ,וחצאית עם דוגמת אבנים יפואיות .מכיסיה העמוסים מציצים חפצי
נוי משוק הפשפשים" .סבאח' אל חיר ",היא אומרת.
"יפו ניווטה את הסירה עוד לפני שהיא הצליחה להופיע ",מייב
מסבירה ,מחייכת אליה" .ובבוקר היא סיפרה לי סיפורים על אבו נבוט".
היא מביטה שוב אליי" .אני מבינה שהצלחת?"
אני עומד לענות בחיוב ,ואז משתתק .אין עוד קולות זרים
במחשבותיי .יפו היתה חזקה מספיק כדי להתנתק ממני ,אבל ספרטה —
אני לא מרגיש אותה .היא איננה .גרוני חנוק .הייתי משוכנע שהצלחתי.
מה השתבש?
ואז אני מבחין שמייב מחזיקה בידיה שתיל של עץ זית" .זה הופיע
בערך כשהתעלפת".
ההקלה שוטפת אותי .אני מושיט יד לקחת את השתיל ונד בראשי,
מגחך .מובן שספרטה העקשנית לא תסכים שאשא אותה איתי .היא
העדיפה לכלות את שארית כוחותיה כדי ליצור משהו חדש ,יש מאין,
שיכלול את כל מה שנותר מישותה .איאלץ לשאת את השתיל שהפקידה
עמי עד שתוכל להתגשם שוב כדמות אנושית ,כעיר ישראלית .עד
שאממש את הבטחתי ואהפוך אותה לכזו .אני מביט בשתיל .הוא רק
רעיון ,כמוה .תקווה לעץ אמיתי" .את קוץ בתחת ,את יודעת את זה?"
אני ממלמל ,ולא אכפת לי כמה מגוחך אני נשמע.
יפו מתקרבת אלינו עם הסיר הקטן" .קפה ,שומר?"
אז אני כבר לא יונתן .אבל חיוכה מעקר את הרשמיות מהתואר.
"כן ,בבקשה ",אני כמעט מתחנן ,והיא מוזגת את הקפה לפינג'אן .אני
מוריד אותו כמו שוט ,ובדרך נס הוא לא שורף את לשוני .הוא חזק וכהה
ומושלם ,מהטעם המריר לריח ההל שנודף ממנו.
