Page 395 - 22322
P. 395
שומרי הערים |395
"למרבה הצער ,איאלץ לסלוח בסוף .התוכנית המטורפת שלך הצליחה.
הצלת אותי".
אני מעביר יד בשערי ,נבוך" .למען האמת ,את הצלת אותי הרבה
יותר פעמים".
היא לא מחייכת .אני נושם עמוק ומחליט פשוט לומר את זה" .אני
מפחד להתאהב בך שוב".
אני חושש שהיא תכעס ,אבל היא רק אומרת" ,גם אני מפחדת".
אנחנו שותקים עוד רגע.
"בוא נתחיל בניסיון להיות חברים שוב ",היא אומרת" .ולהיות כנים
זה עם זו".
"אין לי ברירה .לא נשארו לי סודות ממך ,אני חושש".
היא צוחקת ,ואז ,להפתעתי ,מושכת אותי אל תוך חיבוק .אנחנו
באותו הגובה עכשיו ,מספיק כדי שאוכל להניח את ראשי על כתפה
לרגע ,להישען עליה ,והיא עושה כמוני.
אנחנו מגיעים אל המזח ,והיא מסמנת לי לעלות עליו ראשון.
כשאני מציב עליו את רגליי ,אנחת הקלה משתחררת מתוכי ,כאילו גם
אני הייתי רוח עיר שכוחותיה שבים אליה .עם ההקלה מגיעה ודאות
מוחלטת ,מלאת צער ושמחה כאחד :זו היתה הפעם האחרונה שעזבתי
את ישראל ,והפעם האחרונה שאני חוזר אליה.
אני מושיט יד לעזור לה לעלות לרציף — לא בגלל שאני חושב
שהיא זקוקה לעזרתי ,אלא כמעט כמחווה .כפות רגליה יחפות כשהן
נוגעות בריצוף הישן של המזח ,ואני כמעט רואה את המגע מתפשט מהן
לכל גופה .הרוח נושבת בשערה פתאום ,משחקת בקצה החיג'אב ,ופניה
מתמלאות חיות וכוח .יש לי עוד הרבה מה לומר לה ,ולה יש הרבה מה
לומר לי .הייתי רוצה לעלות לאחד המלונות ,להתקלח ,לאכול משהו,
לישון יומיים ,ואז לדבר .אבל אני יודע שאני לא יכול .אני חייב לקחת
את ספרטה צפונה .גם היא יודעת את זה.
"הפוך בטיילת כשתחזור למרכז ",היא מציעה" .יש סיכוי שיהיה לו
טעם של הל .תבוא?"
"אני אבוא ",אני מבטיח.
שפתיה מרפרפות על לחיי ,משאירות אחריהן ריח של קפה ושל
תפוזים ,ואז היא נוגעת באחד הסלעים ונעלמת.
