Page 45 - 23322
P. 45
איך להיות אמא מאמצת
בתי אמרה" :זה נשמע כמו גן רגיל .אצלנו באנסופוסופי הכול
מהטבע .זה יותר יפה .מושקע כזה".
"נכון .הגן שלך היה מאוד מושקע ",עניתי.
"את יודעת איזה קשה זה להמציא משחקים עם דברים מהטבע,
אמא? זה נשמע לך יפה ,אבל זה היה לי קשה! זה כמו להמציא משחק
מכלום!"
"גם לי לא היה קל בגן או בבית ספר ",ניסיתי להביע הזדהות
ואולי להרגיע את רוחה הסוערת" ,כמעט כל יום בכיתי ולא רציתי
ללכת".
"זה לא אותו בכי ",היא התעקשה כדי להבליט את סבלה" .לפעמים
כואבת לי הבטן .לפעמים כואבת לי הבלוטה בזרת של הרגל והנעליים
לוחצות לי ,אההההה".
אני זוכרת את עצמי עם חולצת גולף מלייקרה חומה ,מבריקה
ומגרדת .אני זוכרת את עצמי עם ְ ׂשער קארה חלק.
"מה ,למה ,אמא? היה לך פעם שיער חלק?"
"לא .היה לי מתולתל .כמו שלך".
לא ברור לי מאיפה לקוח הזיכרון הזה או למה כשאני נזכרת
בעצמי ,אני רואה את עצמי כך.
אני זוכרת תחתונים בצבע סגול לילך ,תחרה עדינה בגומי העליון
וציור של שלושה פרחים לבנים קטנים .אני זוכרת שהם היו גדולים
עליי .הכול היה גדול עליי וצמוד אליי מדי.
אני זוכרת שעמדתי באמצע חצר הגן ,שהיתה ברובה חול ,מכנסיי
מופשלים מטה ,ואני מסתכלת על התחתונים האלה .אני לא זוכרת
איך הגעתי למצב הזה ,אולי זה קשור לילד החיוור והנמוך שהצביע
עליי וצחק .אני חושבת שאותו הילד גם הצליף בי עם חוט ניילון לבן
ועבה באחת ההפסקות והשאיר על זרועי שני קווים מסקרנים ,אדומים
ונפוחים .אני אפילו לא יודעת אם כל זה אכן קרה ,כי בכל הזיכרונות
אני עם ְ ׂשער קארה חלק ,שמעולם לא היה לי.
מכיתה א' ועד כיתה ג' היו שתי ילדות שקראו להן "החברות של
45
