Page 58 - 23322
P. 58
נעמה סגל
עליה .היא הינהנה וסקרה ילד אחר ילד בעיניים קפוצות תוך כדי אותו
הנהון" .באמת .היא מאומצת ",הוסיפה בקול דרמטי.
"איפה נולדת?" שאל הילד הכי גדול.
"במרוקו ",ענתה לו בתי.
"מה זה מאומצת?" שאלה הילדה בעלת השיניים הקטנות.
"זה כמו שאת מאמצת כלב ,רק בתינוק ",ענתה לה החברה.
"מה פתאום כמו כלב! ומה פתאום במרוקו ",הזדעקתי" .היא
נולדה בארץ ,ואני ואבא שלה אימצנו אותה .זה אומר שאנחנו ההורים
שלה! וזהו ,די! לא מדברים על זה יותר ,יש לכם פיצה ,תאכלו".
בתי הסתובבה אליי מופתעת מעוצמת התגובה" .אבל למה ,אמא?
אני דווקא רוצה לדבר על זה ",היא אמרה בשקט ,אך כשנתקלה בפניי
הרציניות ,סובבה את מבטה והמשיכה בפעולת לעיסה שקטה.
ארשת פניי נראתה בטוחה כשהסתכלתי עליה ,אבל בראשי התחולל
סחרור מחשבות .נתונים ועוד נתונים הציפו את מוחי ,ואני ניסיתי
לסדר אותם לפי נוסחה כלשהי ,או טבלה ,איזשהו מבנה מסודר שייתן
לי פלט ,תשובה ברורה וחד־משמעית לשאלתה של בתי :למה לא
לדבר על האימוץ? למה לא הסכמתי לשיחה הכביכול תמימה הזאת
סביב שולחן הפיצה? מתי סקרנות של ילדים אחרים הפכה להיות
אי ּום? איך קרה שהשורש אמ"צ ,שהוא שורש גאה ,מדובר ופתוח
בביתנו ,נהיה משהו שיש להסתירו או להתבייש בו?
ולמה ,לעזאזל ,יואב היה צריך להגיד לה שהיא מרוקאית? "זה
כמו שתגיד לי שאני מפולין ומעיראק ",אמרתי לו כשהוא חזר איתה
הביתה מבית הספר ,והיא נכנסה כרוח סערה מצלצלת :מזיזה את האגן
שלה לצדדים במעין ריקוד אפריקאי משולב עם ריקודי בטן ,מלווה
את תנועותיה במחוות ידיים מצרית" .אני ממרוקו ,אמא ,את יודעת
מה זה אומר?"
"לא ",עניתי.
"תראי איך היא שמחה ",אמר יואב.
58
