Page 66 - 23322
P. 66
נעמה סגל
"את לא מקשיבה לכלום ממה שאני אומרת לך! איך יכול
להיות שיש לי אמא שלא מקשיבה לי?" היא שלחה ידיים כבדות
לצדדים ,הטתה את ראשה לאחור ופלטה אנחת אכזבה .לא הגבתי,
ניגבתי את האבק מלוח המחוונים ,העמדתי פנים שאני מחפשת דבר־
מה בתא של הדלת .היא התרגזה וחבטה בחוזקה במושב שלי .לא
עניתי ,אבל כנראה נשמתי ,כי היא צעקה עליי" ,תפסיקי לנשום
ככה!"
כשבתי כועסת ,אני מנסה להתעלם .אם אני בבית ,אני מתחילה
לטאטא או לקפל כביסה .אני יודעת שאני לא יכולה לקום וללכת.
אפילו לא לחדר הסמוך .אין דבר כזה לקום וללכת כשיש לך ילדים
מאומצים .גם אסור להגיד" ,טוב ,אני הלכתי ,ביי ",כמו שהורים רבים
אומרים כשהם רוצים להאיץ בילדם ללכת .אני לא יכולה בגלל הפרק
בספרה של אלדריג' המדבר על חרדת הנטישה ,שלטענתה קיימת בכל
ילד מאומץ.
למרות זאת אני אומרת את זה לבנותיי לעתים קרובות.
בדרך לפסיכולוגית ,שעה שהרמזור התחלף לירוק ,בתי המשיכה
לחבוט בתא הכפפות.
"ראית את החתול הדרוס הזה?" ניסיתי להסיט את הכעס שלה
ממני לגורמים חיצוניים שאשמים בסבל של אחרים .בתגובה למקרה
החתול או אליי היא הלמה בכעס ברדיו ואז לקחה נשימה עמוקה,
הידקה שני אגרופים ,מתחה ידיים לצדי גופה וצווחה צווחה מחרישת
אוזניים .אחרי כל זה היא נבלעה במושב ושילבה ידיים סביב החזה.
הגבות שלה התכווצו ומחצו את עיניה.
"אני לא רוצה להעליב אותך ,אמא ,אבל אני חושבת הרבה על
האמא השנייה שלי .אני מתגעגעת אליה יותר ממה שאני מתגעגעת
אלייך".
נזכרתי שבטי ג'ין ליפטון ,מחברת הספר "אבדות ומציאות",
66
