Page 68 - 6222

‫‪ 68‬דניאל סילבה|‬

‫לאחר מכן היא עזבה את הווילה ויצאה לשמש הצהריים הקופחת‬
‫בדרכה למרכז‪.‬‬

‫העיר הייתה ידועה בלובנה‪ ,‬לובן של עצמות יבשות‪ ,‬ושכנה‬
‫בנקודה הגבוהה ביותר בצוק המשונן‪ .‬מאה וארבעה־עשר צעדים‬
‫רגילים לאורך השביל הביאו אותה לבית המלון החדש‪ ,‬ומאתיים‬
‫עשרים ושמונה צעדים נוספים נשאו אותה אל מעבר לחלקת עצי אלון‬
‫וזית ועד לקצה הסנטר ויל‪ ,‬המונח שעדיין השתמשה בו בינה לבינה‬
‫למרכז העיר‪ ,‬גם אחרי כל שנותיה הנפלאות בגלות‪ .‬זה היה משחק‬
‫ששיחקה עם בתה אי־אז בפריז‪ ,‬משחק ספירת הצעדים‪ .‬כמה צעדים‬
‫מתחילת הרחבה ועד לרחוב? כמה צעדים נדרשים כדי לחצות את ּפ ֹון‬
‫דה לה קונקורד? כמה צעדים עד שילדה בת עשר תיעלם מעיני אמה?‬

‫התשובה הייתה עשרים ותשעה‪.‬‬
‫אומן גרפיטי ריסס כיתוב גס בספרדית על הבית הראשון ברחוב‪,‬‬
‫שנראה כמו קוביית סוכר‪ .‬הסגנון שלו היה לא רע בעיניה; הוא‬
‫הוסיף קצת צבע ללובן החדגוני‪ ,‬כמו כרית זרוקה‪ ,‬כדי לשבור את‬
‫המונוטוניות של הלבן‪ .‬היא טיפסה בפיתולי העיר עד שהגיעה‬
‫לרחוב סן חואן‪ .‬בעלי החנויות הביטו בה בבוז כשחלפה על פניהם‪.‬‬
‫היו להם שלל כינויים עבורה‪ ,‬אף אחד מהם לא מחמיא‪ .‬הם קראו לה‬
‫ָלה ל ֹו ָקה‪ ,‬המשוגעת‪ ,‬או ָלה ר ֹו ָחה‪ ,‬האדומה‪ ,‬על שם שיוכה הפוליטי‬
‫שאותו לא טרחה להסתיר‪ ,‬למרות הוראותיו של החבר לברוב‪.‬‬
‫האמת היא שכמעט לא היו חנויות בכפר שלא היה לה עימות כלשהו‬
‫איתן‪ ,‬לרוב לגבי כסף‪ .‬בעלי החנויות היו בעיניה קפיטליסטים דורסניים‪,‬‬
‫והם החשיבו אותה — ובצדק — לקומוניסטית שעושה צרות‪ ,‬ועוד‬

‫מארץ זרה‪.‬‬
‫בית הקפה שבו אהבה לאכול צהריים נמצא בכיכר ליד פסגת העיר‪.‬‬
‫במרכז הכיכר עמד אי משושה קטן ועליו פנס רחוב נאה‪ ,‬ומעברה‬
‫המזרחי כנסייה בצבע חום־צהבהב במקום לבן‪ ,‬הפרה נוספת של‬
‫הטון החדגוני‪ .‬בית הקפה עצמו היה נטול גינונים מיותרים —‬
‫שולחנות וכיסאות מפלסטיק‪ ,‬מפות פלסטיק בהדפס סקוטי יוצא‬
‫דופן — אבל שלושה עצי תפוז נפלאים‪ ,‬עמוסי פירות‪ ,‬סככו על‬
‫הרחבה‪ .‬המלצר היה צעיר מרוקאי ידידותי מכפר שכוח־אל בהרי‬
‫ריף‪ .‬מבחינתה הוא היה עשוי להיות חבר דאעש קיצוני שזומם‬