Page 49 - 27122

‫נשים מספרות קריירה — תרקשות ‪|49‬‬

‫דרך שאני מאוד גאה בה‪ .‬היום שדרית במגרשים זה כבר איננו דבר חריג או‬
‫מיוחד‪.‬‬

‫הרדיו הוא האהבה הראשונה שלי‪ .‬שם למדתי עיתונות‪ ,‬אתיקה עיתונאית‬
‫ועל החשיבות של חופש הביטוי‪ .‬מטעם קול ישראל יצאתי לשליחות המרתקת‬
‫ביותר בעבודתי‪ .‬בשנת ‪ ,1993‬קצת לפני החתימה על הסכם אוסלו‪ ,‬נשלחתי‬
‫לדווח מטוניסיה‪ ,‬מקום מושבו אז של ערפאת‪ ,‬אז יו״ר אש״ף ולימים יו״ר‬
‫הרשות הפלשתינית‪ .‬זו היתה שליחות עיתונאית מרתקת ומסע אישי מרגש‪.‬‬
‫הייתי חלק מקבוצת עיתונאים מצומצמת שהתארחה במדינת אויב ערבית‬
‫בחסות אש״ף‪ ,‬וזה גם היה חזרה למקום שבו נולדתי‪ ,‬שלא חלמתי שאזכה לבקר‬

‫בו‪ ,‬בטח לא בשליחות מקצועית בימים של הסכם היסטורי‪.‬‬
‫הנסיעה לטוניסיה התאפשרה בזכות העובדה שאני נושאת דרכון צרפתי‪.‬‬
‫הדרכון הזה איפשר לי בהמשך בעבודתי העיתונאית בחדשות ערוץ ‪ 2‬לשדר גם‬
‫מרבת עמון‪ ,‬בימים שלפני חתימת הסכם השלום עם ירדן‪ .‬הייתי גם העיתונאית‬
‫הישראלית הראשונה שהגיעה לפטרה‪ ,‬הלוא היא הסלע האדום‪ ,‬ולשדר משם‬

‫ב ע ב ר י ת‪.‬‬
‫במהלך עבודתי בערוץ ‪ 2‬זכיתי בפרס הרשות השנייה על מאבק שניהלתי‬
‫למען משפחות ילדי תימן האבודים‪ .‬בעקבות המאבק הזה שוחררו לפרסום‬
‫הפרוטוקולים של ועדות החקירה שקמו לאורך השנים לחקור את הפרשה‪.‬‬
‫תרומתי הקטנה הזאת עדיין לא הביאה לצערי לטיפול הממלכתי הדרוש לפצע‬

‫המדמם הזה‪.‬‬
‫כשאני יושבת היום באולפן שישי‪ ,‬תוכנית הדגל של חדשות ערוץ ‪,12‬‬
‫לצידי דנה ויס‪ ,‬קרן מרציאנו‪ ,‬דפנה ליאל ואחרות‪ ,‬אני נזכרת בשנים שלאישה‬

‫לא היתה דריסת רגל בבמה הזאת‪.‬‬
‫אני זוכרת את עצמי סופגת עלבונות‪ ,‬מנגבת דמעות בהסתר ומתעקשת‬
‫להיות שם‪ ,‬שבוע אחר שבוע‪ ,‬במטרה לכבוש עוד נפח בתכנית‪ .‬איזה כיף‬

‫שאנחנו כבר לא שם‪.‬‬
‫אי־אפשר בלי כמה מילים אישיות‪ .‬החיים האישיים שלי לא היו קלים‪.‬‬
‫איבדתי שני אחים אהובים‪ .‬חליתי והחלמתי‪ .‬נפרדתי לאחרונה מאמי שהיתה‬
‫העוגן של חיי‪ ,‬ובכל זאת שמרתי על שמחת חיים‪ .‬לא בגלל הקריירה ולא בזכות‬
‫ההישגים‪ ,‬אלא כי מגיל צעיר ָּכַרתי ברית עם עצמי‪ .‬ידעתי שאני האדם היחיד‬

‫שאיתו אחיה כל חיי‪ ,‬ונשבעתי‪ ,‬לקבל להסתדר ואפילו לאהוב את מי שאני‪.‬‬
‫רבים שואלים אותי אם הקריירה באה על חשבון המשפחה שלא הקמתי‪,‬‬