Page 55 - 27122
P. 55
נשים מספרות קריירה — תרקשות |55
לוושינגטון ותפקידי החדש ככתבת הפנטגון בשבועון בינלאומי מוביל סייעו
למצבנו הכלכלי ,אך לא הצליחו להציל את נישואיי .בגיל 30הייתי אם חד־
הורית לילדה מתוקה בת ,6שלמרבה הצער התרגלה להיטלטל בין אביה לבין
שמרטפיות שונות בעודי ממשיכה לרדוף אחר הקריירה.
עיתונאים ,במיוחד בוושינגטון ,זקוקים לגישה למידע ,למסמכים
ובעיקר למקורות אמינים .הושפעתי מאוד מפרשת ווטרגייט ושאפתי לחשוף
שחיתויות וניהול כושל בעידן רונלד רייגן .חשבתי אז שהדרך האפקטיבית
לשחק בליגה של הגדולים היא להפוך לאחת מהחבר'ה ,בחורה "עם ביצים",
כזו שתמיד חמושה בבדיחה גסה ,ובכך זוכה באמונם של פקידי ממשל ,קציני
צבא וסוחרי נשק.
במרדף אחר הסיפור הגדול הבא קיבלתי לא פעם החלטות מגוחכות
ומסוכנות שלעולם לא אשקול כיום ,כמו לפגוש זרים במקומות מפוקפקים,
להשתתף בערבי קריוקי עם גנרלים סינים שיכורים ,לעקוב אחר מזכיר
הממשלה האמריקני לשירותי הגברים כדי להשיג ציטוט הכרחי ,והצעד הכי
נועז אולי — לשכנע שני חיילים אמריקנים שהוצבו ליד סיאול לקחת אותי
לסיור ג'יפים לילי באזור המפורז המפריד בין קוריאה הצפונית לדרומית.
כל זה ,כמובן ,בא על חשבון בתי .בעשור שלי כאם רווקה שעובדת
בוושינגטון ,סיקרתי שתי מלחמות ועימותים רבים בארבע יבשות ,נהניתי
מגישה יוצאת דופן לכל מקום וכמעט לכל אחד ,ואף זכיתי בתואר "אחת
מהעיתונאים הביטחוניים הטובים ביותר" מאת פורבס .אז מה? במבט לאחור
הכול מחוויר לעומת החגים ,אירועי בית הספר והתמודדויות גיל העשרה של
בתי שהחמצתי .בתי בת 36היוםֵ ,אם לילד ,ואני עדיין מנסה לפצות על הזמן
האבוד.
בשנת 1996פגשתי את האיש שהפך לבעלי האוהב .לאור המחויבות שלי
לקריירה ,הוא הציע שתי אפשרויות :להמשיך לחיות חיים מקבילים בעולם
ולהיפגש במהלכם ,או להתחתן על פי דת משה ,להביא ילד משלנו ולחזור
במשרה מלאה לישראל .כשבחרתי בתרחיש השני ,הוא התעקש על כלל
זהב חדש :להגיע הביתה בימי שישי — יום הדדליין המסורתי שלי — בזמן
להדליק נרות שבת .התנאי שאני הוספתי היה :אין פגישות מיותרות אחרי
שעות העבודה עם מקורות .ב־ 23השנים המשותפות שלנו יחד מעולם לא
הטלתי ספק בהחלטה שלי לפתוח פרק ב' מאושר ומבורך ,בתוספת בונוס של
בן שמעולם לא נאלץ לחכות שאקח אותו מהצהרון.
