Page 216 - 30322
P. 216
| 216גיום מוסו
שמעתי מספיק.
מבטי נמשך לסכין מכתבים שהיה מונח על השולחן .חפץ יפהפה
שנראה כמו סכין יפני זעיר עשוי שנהב משובץ .מרוב זעם על האני
האחר ששיחק בחיי בלי להיענש ,אחזתי את הסכין וכיוונתי אותו אל
הכפיל שלי בעודי מתקרב אליו.
"למה אתה מנסה לגנוב לי את החיים? אני לא מתכוון לאפשר לך
לעשות את זה .אני אחזיר לעצמי את אשתי ואת הילדים שלי! אסור
לי לאבד אותם!"
פיו התעוות ,והוא פרץ בצחוק מתגלגל" .אסור לך לאבד אותם?
אבל כבר איבדת אותם ,חתיכת אידיוט!"
כדי להשתיק אותו נעצתי את הסכין בבטנו .שוב ושוב .הוא
התמוטט ודימם על רצפת העץ הבהירה.
עמדתי בלא ניע כמה רגעים ,קפוא לגמרי ,בניסיון להבין מצב
שמנוגד לכל היגיון.
ואז בפעם האחרונה הראייה שלי היטשטשה ,והתמונה ריצדה מול
עיניי כמו במכשירי הטלוויזיה הישנים בילדותי .גופי עיקצץ והתכווץ.
התחלתי לרעוד בתנועות עזות ללא שליטה .הגוף שלי התפרק ,איבד
את חיוניותו ,התנתק מהמציאות בעודו מתכלה בריח של סוכר שרוף.
לאחר מכן נשמע פיצוץ עמום כמו ירי שהוחרש במשתיק קול.
ובזמן שהתפוגגתי ,תמונתם של אשתי וילדיי הופיעה בעיני רוחי.
באותו רגע ההבנה פילחה את עיניי.
בניגוד ְלמה שחשבתי כל הזמן ,לא אני נעלמתי.
אלא הם.
