Page 237 - 30322
P. 237
הרגע הנוכחי |237
תולדות פחדינו
1971
"אל תפחד ,ארתור .קפוץ! אני אתפוס אותך באוויר".
"אבא ...אתה בטוח?"
אני בן חמש .אני יושב על הקומה העליונה במיטת הקומתיים
שאני חולק עם אחי ,ורגליי באוויר .אבי מביט בי בזרועות
פתוחות ובמבט אוהב.
"קדימה ,אלוף!"
"אבל אני מפחד"...
בתוך פחות מעשר שורות ליסה החלה לבכות .היא ישבה בכורסה
מאחורי שולחן העבודה שלו והמשיכה לקרוא.
כעבור שעתיים היא הגיעה לשורה האחרונה ,עם עיניים אדומות וגרון
חנוק .הרומן הזה היה משל לסיפור שלהם .בשלוש מאות עמודים
הסרט של חייה נפרש לפניה .החל בפגישה שלה עם ארתור בניו יורק
של תחילת שנות התשעים ,כשהייתה סטודנטית צעירה בג'וליארד
ועבדה בבר כדי לממן את הלימודים .ואז ,מעובדים ודחוסים ,נשזרו
בסיפור רגעי האושר והקושי שלהם — ירח הדבש בפריז ,הלידות של
בנג'מין וסופיה ,האהבה האמיתית־אך־מורכבת לעתים בין ארבעתם,
המעבר הנוסטלגי על פני הזמן ,השנים.
ליסה מחתה דמעה מלחייה .במשך הקריאה היא הייתה שותפה
לאשמה ולחרטה של ארתור .התחוור לה שהן עזות ובלתי נסבלות
כמו אלה שלה .לאורך הדפים נוצר קשר ביניהם ,וכעת הצטערה
שהאשימה אותו באחריות לתאונה.
כשהרימה את ראשה ,קרני השמש פילחו את דלת הזכוכית והציתו
בסלון אור ענברי .ארתור ,שהמשיך לרבוץ על הספה ,פלט אנחה ופקח
את עיניו.
