Page 184 - 9322
P. 184
ט ֹושיקאז ּו קאוואג ּוצ'י
אדום־כיין .מן הסתם רצה בשמש החמה ,מאחר שהיתה קצרת נשימה
ומיוזעת מאוד.
"אה!" קיי זיהתה אותה .או לכל הפחות ,היא נשארה בת־זיהוי.
אבל מראה האישה הבהיר לקיי שאכן עברו חמש־עשרה שנה .זאת
היתה פומיקו ִקי ֹוקאווה ,האישה שרק מוקדם יותר באותו היום שאלה
את קיי אם היא בסדר .לפומיקו היתה אז גזרה דקה ,אבל כעת היא
היתה עגלגלה מאוד.
פומיקו הבחינה שמיקי איננה" .איפה מיקי?" היא שאלה את הגבר.
היא ודאי ידעה שקיי עתידה לבוא היום בשעה הזאת .היא שידרה
בהילות מסוימת .הגבר הזעיף פנים למשמע נימת קולה.
"מאחור ",ענה .הוא עדיין לא הבין מה מתרחש.
"למה?" היא שאלה וחבטה בידה על הבר.
"מה?" הוא תהה ללא כל הצטדקות .הוא התחיל לעסות את הצלקת
מעל גבתו הימנית מבלי להבין מדוע מאשימים אותו.
"אני לא מאמינה ",היא נאנחה ונעצה בו מבט זועם ,אבל לא רצתה
לבזבז זמן על האשמות .כבר עכשיו הרגישה אשמה על שאיחרה
למאורע חשוב כל כך.
"אז את מטפלת בבית הקפה?" שאלה קיי בקול חלוש.
"אה ,כן ",ענתה פומיקו והישירה מבט אליה" .דיברת עם מיקי?"
השאלה היתה ישירה כל כך ,שקיי חשה לא בנוח לענות .היא
פשוט השפילה את עיניה.
"דיברתן כמו שצריך?" לחצה פומיקו.
"אה ,אני לא יודעת "...מילמלה קיי.
"אני אלך לקרוא לה".
"לא ,זה בסדר!" אמרה קיי ביתר בהירות ועצרה את פומיקו ,שכבר
היתה בדרכה אל החדר האחורי.
"למה את אומרת את זה?"
"זה מספיק ",אמרה קיי במאמץ" .ראינו את הפנים זו של זו".
"אוי ,בחייך".
184
