Page 8 - קטלוג משא - 1973
P. 8
בנימה אישית
בשבת ה-6 באוקטובר 1973, י' בתשרי תשל"ד, יום הכיפורים, הייתי נערה מתבגרת. האזעקה תפסה אותי יושבת על הדשא למרגלות ביתי בצפון תל אביב, בין בנים ובנות בני גילי, רעבה, ולאו דווקא לאירוע מלחמתי שיעצב את תודעתי האישית, החברתית והלאומית.
כשפנו אלי בתחילת אוקטובר 2022 נציגי "המרכז למלחמת יום הכיפורים" וביקשו שאעזור בהפקה ובהקמת תערוכת אמנות לציון חמישים שנה למלחמה, נראה לי הדבר טבעי ביותר, במיוחד לאור העובדה שבמהלך חמישים שנה, זהותי כאישה, כישראלית וכאמנית בישראל עוצבה בצילה של המלחמה ההיא. חמישים שנה ספגתי את סיפורי המלחמה, את תסכולי המחדל, את הכאב והגעגוע לחברים ולבני משפחה. חוויתי את הדיכוטומיה שבין הניצחון בקרב לבין השכול הפרטי
והקולקטיבי, כאילו היו שלי. והם היו שלי.
בשישי, ה-6 באוקטובר 2023, סיימתי שנה שלמה של עבודה אינטנסיבית על התערוכה "1973 – יומן משא", מגיבוש הקונספט של התערוכה, פגישות מעצימות עם לוחמים-אמנים, הקמה והצבה של התערוכה בבית יד לבנים בנתניה, ארגון וניהול שיחי גלריה פרטיים וציבוריים, והרבה חילופי דברים ודעות אודות יחסי הגומלין בין אש המלחמה לבין אש האמנות;
שנה בה חוויתי על בשרי, כאמנית, מימזיס של פוסט טראומה.
בשבת ה-7 באוקטובר 2023, פרצה מלחמת "חרבות ברזל". מלחמה שהעניקה נופך אקטואלי מצמרר ומייסר למלחמת יום הכיפורים בכלל, לתערוכה וליצירות שהוצגו בה בפרט. קטלוג זה התגבש ונכתב בעיצומה של המלחמה. קשה להתמקד ולהתנסח אודות חוויות העבר כאשר תודעת הפוסט טראומה הפרטית והקולקטיבית עומדת שנית בשערי ההיסטוריה
העתידית. מי ייתן ואירועי החיים שילוו את הישראלי ופעילותו האמנותית העתידית ישזרו רוגע ומתינות.
תודה רבה לכל האמנים המשתתפים בתערוכה שלימדו אותי מהי מסירות, חברות, נאמנות ודבקות במטרה. אני מעריכה מאד את ההזדמנות והאמון שקבלתי מחברי "המרכז למלחמת יום הכיפורים".
אורלי עזרן
6
