Page 48 - קטלוג משא 1973
P. 48
זהבי שוקי במלחמת יום הכיפורים שירת כמ"מ קצין הנדסה קרבית, גדוד 926, אוגדה 210, רמת הגולן.
זהבי נולד ב-1951 ביפו. מצייר ומפסל באופן אינטואיטיבי בסגנון נאיבי, לאחר שלמד מספר שנים אצל האמן הנס קנטור. "1973 – יומן משא" היא התערוכה הקבוצתית הראשונה שלו. עבודותיו מייצגות את סיפורה הכואב של משפחה שכולה. "האמנות עבורי היא מרפא לנפש הזוכרת, למאורעות המלחמה, לאובדן חברים מהמחלקה וממסלול השירות הסדיר, ובמיוחד לנפילתו של אחי, משה זהבי. ההשפעה הכבדה ביותר של המלחמה היא ההתמודדות עם השכול, שמצלקת את הנפש עד היום." ציוריו הנאיביים מדברים אל הצופה כסיפורים חזותיים, מצויירים כילד שאוחז את זמן האירוע ואינו מרפה, במגע יד רועדת, בכאב ובהתרגשות עמוקה.
בית הקברות הארעי בבארי, שמן על בד, 2019, 53/43
פסלהעץ'הואלאכבד,הואאחי'מהדהדאתבלדתהפופ HeAin‘tHeavy,He‘sMyBrother,שהקליטוחברילהקת"ההוליס" ב-1969 כתגובה למלחמת וייטנאם. הבלדה ודימוי הנער, הנושא נער אחר על כתפיו, נלקחו כסמלים חזותיים של ארגוני סיוע וצדקה למיניהם. כאן, באופן סרקסטי, מייצג הפסל ביטוי ריאליסטי של שני חיילים, האחד נושא על גבו את חברו לנשק, שנפצע
ברגליו. כאב המפסלת חותך בעץ, כבד. בציור אחר, שצוייר תשעה חודשים לאחר סיום המלחמה, כורעת האם לראשונה ליד תלולית החול שעל קבר בנה שנפל. "ואיש קטן ומגבעת לראשו מתהלך בין התלוליות", מספר זהבי, שליווה את אימו. "היה זה מנחם בגין, שכאב עם המשפחות את כאבן, אביר מרחף בשמיים, ויונת שלום פצועה מרחפת מעל הקברים". הציור מקרין בשפה ילדותית וישירה דממת מוות, נוגע כבמגע פיזי ברבדים ההומניים של האחר, הצופה.
46
שוקי זהבי
