Page 3 - הגדת החירות-סיפור של מאבק ותקווה
P. 3
ַמ ה ִ ּנ ׁ ְש ּ ַת ָנ ה
ַהֶזה ִמָּכל דויד ַהֵּלילֹות? גרוסמן
אנחנו השתנינו, אנחנו המפגינים, אנשי המחאה. אנחנו, שלא ידענו שיש בנו עוצמות כאלה. שלא ידענו שיש בנו נחישות כזאת, נשימה ארוכה כזאת. אנחנו, שלא תמיד ידענו כמה עזה תחושת השייכוּת שלנו ל ַמדינה. שייכות, אכפתיות, ערבות הדדית. מילים שקיבלו פתאום נפח ומוצקות של קיום, בלילה הזה שיורד עלינו. אנחנו עצמֵנו לא שיערנו את מידת האהבה שהסתתרה בנו אל הוויית החיים שהצלחנו ליצור כאן, בישראל. הוויית חיים שיש בה לא מעט שגיאות ועוולות, וחמוּר מכול, יש בה הַדְחקה של העובדה הלא נסבלת, עוּבְדת היותנו עַם הכובש עם אחר, במשך 55 שנה. ואף על פי כן, ובניגוד לכל הסיכויים, יצרנו כאן, על שפת הים התיכון, מדינה שאין דומה לה בעולם. אמנם זאת לא האוטופיה של הרצל, באלטנוילנד, ולא החזון ההומניסטי הנפלא של מגילת העצמאות, אך מתוך אינסוף תקוות ואכזבות, חרדות וכוחות יצירה, התהוותה כאן מדינה חזקה, בעלת אופי מובהק משלה, מדינה שהיא חזקה מכל מְדָניֶה. שהצליחה לתפקד, ואפילו לשגשג במשך 75 שנה. אמנם ברעד תמידי של הולך על חבל, ואף על פי כן 75 שנה. עד שבאו המחטף, ההתקפה הפתאומית והבוטה של שינוי החוקים, וההחלטה להלאים את הדנ"א של המדינה. ופתאום, בבת אחת, הכול נסדק. מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות? אתם, אנחנו, כל אחד ואחת מאיתנו, שלא מוכנים לשתוק עוד. שיוצאים להפגין. לזעוק, לשאוג. שמסרבים להשתתף במפגן הנבוב של דֶמי-קרטיה, זה מה שהשתנה הלילה הזה, ויוסיף להשתנות בלילות ובימים שיבואו.
ַה ַ ּל ְי ָל ה ּ
