Page 30 - הגדת החירות-סיפור של מאבק ותקווה

זמן של חירות
החירות והדרור נתפסו כמתת אלוהית לעם עבדים משועבד לעריצות אנושית. זה עניינו העמוק של סיפור יציאת מצרים, שבו אל מופשט בורא ונצחי, מדבר ושומע, אך בלתי נראה, המקדש את החירות והדרור, בעולם שנברא בס ֵפ ֶר מ ִס ְפּ ָר ו ְס ִפּוּר, נלחם באלילים נראים מרהיבים ביופיים, שאינם שומעים ואינם מדברים, אינם קוראים ואינם כותבים, אינם סופרים ואינם מספרים. קדושת האל המופשט הנצחי והמקודש, הקשור בספר המספר על העדות, השבועה והברית, בעולם המסופר והנספר, תלויה במחזורי הזמן המשמרים את
החירות ומועדי הדרור, במעגל נצחי של שבתות ומועדים, שמיטות ויובלים. הזמן היהודי מתחיל בספר שמות בראשית סיפור יציאת מצרים, בספר שנזכרת בו לראשונה המילה עם ביחס לבני ישראל המשועבדים לעריצות אנושית, ומסופר בו סיפור הגאולה האלוהית המשחררת את עם העבדים מעבדות לחירות. דהיינו, החודש שבו חל סיום השעבוד והחודש שבו מתחילה החירות עם יציאת מצרים הוא הרגע שבו מתחיל
הזמן היהודי כזמן היסטורי. כדי לזכור מעבר זה, שמהותו היא החלפת שעבוד אנושי בהבטחת חירות אלוהית, מצווה התורה על שבועה של חירות, המכונה "מועדי דרור". הזמן היהודי מחולק לשביעיות המנציחות את השביתה משעבוד. כל אחד ממחזורי זמן אלה מבטא את נצחיותה של שבועת החירות. השבתה מפעילות יוצרת ווְיתור על אי-השוויון שבין עובדים למעבידים, ויתור על שעבוד לעבודה ועל עשיית רווחים, בשמו של רעיון החירות והדרור, הצדק והשוויון. השבת המוגדרת כ"שבת שבתון מקרא קודש כל מלאכה לא תעשו" (ויקרא כג, ג) היא הבסיס לזמן היהודי המקודש, שכן היא יחידת זמן שביעונית נשמעת ולא נראית. השבת היא רעיון מופשט כשם שהחירות והדרור הם רעיונות מופשטים, היא איננה נראית בעין ואין היא מתחייבת מתמורות הטבע, והיא קיימת משעה שהיא מסופרת כחלק מסיפור מכונן משמעות. העם היהודי היה העם היחיד בעת העתיקה שזכה לשבעים ימי חירות מדי שנה, שכן ימי "מועדי ה' מקראי קודש" היו אסורים בכל מלאכה על כלל הציבור. היום למרבה הצער, יהודים רבים, רבים מדי, המאמינים בעליונות יהודית במקום ב״חביב כל אדם שנברא בצלם אלוהים״, וב״עוצמה יהודית״ וכוחנות יהודית וגזענות מפלה במקום לדבוקבפסוקהמפתחשלהשוויוןוהמוסרהיהודי:"תּוֹרָהאַחַתוּמִ ׁשְפָּטאֶחָדיִהְיֶהלָכֶם וְלַגֵּרהַגָּראִתְּכֶם"(במדברטו,טז),מבקשיםלפגועבחירותהמקודשתובשוויוןהמקודש ובכל מושגי התשתית של המוסר היהודי המבטיחים את הצדק והשוויון לכל תושבי הארץ ואת כבוד האדם וזכויות האדם, אלה שהוגדרו בעת העתיקה בביטוי "רוחות דעת, אמת וצדק בקודש הקודשים".
מאת
רחל אליאור