Page 5 - airegoldberg
P. 5
5
סיפורו של אריה גולדברג
חלם (Chelm), פולין, ערב שבועות, 1942. חזרתי הביתה מהעבודה באורוות הגרמנים שבבית הכלא בעיר. מצפה כל כך לחגוג את חג מתן תורה עם אבי, אימי ואחיותיי. כאשר אני מטפס במדרגות הבניין, אני מבין שמשהו קרה. דלת הבית פתוחה. אני קורא "אבא...אבא?". אבא לא עונה.
על השולחן מונח מכתב, עליו כתוב בכתב ידו של אבי "לייבלה ילדי" (כך נהג לקרוא לי). פתחתי אותו וקראתי בחרדה:
"לייבלה ילדי האהוב והקטן, אמרת לי לפני מספר ימים שהגרמנים יבואו לקחת אותי ואת האחרים. לא האמנתי. לא האמנתי שאלוהים שלי ייתן לזה לקרות. ואז הם הגיעו. אל תתעצב. חייתי 53 שנים - כנראה שזה מה שאני צריך לחיות וזה מספיק לי. שמור על אימא, שמור על הניה, זלדה ומלכה, אחיותיך הגדולות. השארתי לכם אוכל בתנור לחג. אוהב, אבא"
אבא שלי לא באמת השאיר לי מכתב. הוא לא הספיק.
השכנה שלנו סיפרה לי שהוא המתין לגרמנים בפתח הבית, עטוף בטלית גדולה, תפילין של ראש לראשו, תפילין של יד לזרועו. הגרמנים בעטו בו והוא נפל במורד המדרגות. את כולם לקחו לסוביבור, מחנה המוות הסמוך. הוא נרצח כבר באותו יום - ערב חג מתן תורה. "והארץ הייתה תוהו ובוהו, וחושך על-פני תהום, ורוח אלוהים, מרחפת על-פני המים...." אלוהים שלי עזב את הבית, וחושך על פני תהום.
