Page 114 - Demo
P. 114
לפעִמים אני ובעִלי שוכבים במיטה בלילה ומעִלים זיכרונות, מחזקים אחד את השנייה ובוכים ביחד. זה קשה. אבל בסוף בוחרים בחיים, כי החיים חזקים מכל. זה לא יעִלם. אבל נחיה לצד זה. כי ִעִי ָל ִאי שלי תמיד אהב לראות אותנו כמשפחה מאושרת, הוא תמיד רצה שיהיה פה אושר,
שמחה וצחוק. אני בטוחה שהוא היה רוצה שנישאר כך. האמונה מחזקת אותי, אני מאמינה שהבן שלי צדיק,
שתמיד התחבר לדת ולמצוות, ילד נעִים הליכות וביישן. נזכרתי בזה שלפעִמים ילדים בגן היו חוטפים לו משחק, והוא היה יושב בשקט ולא מגיב, והלב שלי התכווץ. הייתי ניגשת ל ִעִי ָל ִאי שלי. קודם כל נותנת לו נשיקה, ורק אז אומרת לו: ״ ִעִי ָל ִאי, אם חוטפים לך משחק, קח בחזרה, אל תוותר
עִל מה ששלך.״ תמיד הרגשתי צורך לגונן עִליו, להיות שם בשבילו. אבל
עִכשיו? איך אני אגונן ואשמור עִליו? אלמלא האמונה, לא הייתי מסוגלת להחזיק מעִמד. בסופו של דבר, כל אדם שנפטר מהעִולם עִולה השמיימה,
והבן שלי ? צדיק שנפטר בשבת, ילד זך וטהור שיושב עִם אלוהים, ששומר לי עִל הילד עִד שאפגוש אותו.
ִעִי ָל ִאי שלנו נולד מאיתנו, בחרנו לו את השם, חינכנו אותנו, דאגנו לו, אך האל הוא זה שהעִניק לו את הנשמה.
בן אדם בלי נשמה לא שווה כלום. כשהנשמה יוצאת מגוף האדם, את מי נחנך? למי נדאג? אני צועִקת ולא קולטת שהבן שלי נפטר והוא איננו עִוד! הלוואי ולא הייתי צריכה להעִלות את הדברים עִל הכתב,
אבל אני מרגישה, שאם אצליח להציג איזושהי נקודת אור 112
