Page 19 - Demo
P. 19
בבית החולים עִשו לי אולטרסאונד נוסף. ״השתחררתי לפני יומיים,״ אמרתי בדאגה לרופאה,
״הכול היה תקין, אבל... אני שוב לא מרגישה את העִובר.״ ״אני לגמרי רואה תנועִות,״ אמרה הרופאה בנחת, לאחר
שבדקה אותי, ״הוא ממש זז, את לא מרגישה?״ השבתי בצעִר שאני לא מרגישה שום דבר. ״תראי,״ היא אמרה תוך כדי שהמשיכה בבדיקה, ״ממש
רואים את כף היד שלו,״ היא הצביעִה עִל המסך, ״זה נראה כאילו הוא עִושה שלום. הוא חזק, הבן שלך, ממש חזק.״
את המשפט הזה, לא אשכח לעִולם. הוא באמת חזק, הגיבור שלי, אני חושבת לעִצמי עִכשיו, תוך כדי שאני כותבת. רק בעִתיד אבין כמה.
״בת אל, הכול בסדר, הכול תקין,״ אמרה הרופאה, ״אני משחררת אותך.״
השתחררתי, ובליבי ספקות. אבל... אם הרופאה אומרת שהכול תקין, מי אני שאחשוב אחרת? היא למדה כל השנים האלו. היא יודעִת עִל מה היא מדברת. ובכל זאת... יש קול קטן שמציק לי בתוך הראש, קול שצועִק ומתחנן שאקשיב לו. אולי זאת האינטואיציה האימהית שלי, שהחלה כבר
בהיריון, שניסתה לרמוז לי מה הולך לקרות בעִתיד? יום לאחר שהשתחררתי מבית החולים, ניגשתי שוב למרפאה בגלל שלא הרגשתי את העִובר. או אולי... בגלל שהלב שלי לא נרגעִ ולא שקט, אפילו לא לרגעִ. הסברתי
לרופא שהייתי במיון ושאני לא מרגישה את הילד. חיברו אותי למוניטור לרבעִ שעִה ואז האריכו בעִוד חצי שעִה בשל היעִדר האצות. הרופא נכנס אחרי שהזמן נגמר,
17
