Page 69 - Demo
P. 69
״הייתה לך זכות,״ הוא אמר, ״הייתה לך נשמה גבוהה בבית, את צריכה להיות בשמחה, כי אם תהיי עִצובה, את תצעִרי את הנשמה שלו למעִלה.״
הנהנתי, למרות שהיה לי קשה להבין את זה. ״תהיי בשמחה והבית שלך יהיה מלא בברכה ובשמחה.״ חייכתי ובכיתי. שילוב מוזר כזה, של עִצב ושמחה. הרב לא ִהְר ָבה במילים. אני זוכרת ששאלתי אותו כמה
שאלות, אבל הוא עִנה לי שבורא עִולם הוא רחום וחנון, שצריך לקבל הכול באהבה, ושמעִתה יהיו לנו רק שמחות.
כשסיימנו, דביר ניגש לדבר איתו, והרב בירך אותו. הוא אמר לו את מה שאמר לי, ושנינו חזרנו הביתה עִם מין הבנה כזאת... שזה מה שאלוהים רצה. הלב עִדיין שבור. איך אפשר להודות לאלוהים עִל א ֵב ָדה כזאת? אבל הבנו שאנחנו נמצאים במבחן של אמונה עִיוורת, וכאן בדיוק נמדדת האמונה שלנו, והרי אנחנו... אנחנו אנשים מאמינים. הבנו
שאסור לנו לוותר. חזרתי הביתה עִם דביר והגעִנו להחלטה משותפת: מחר
שנינו חוזרים לשגרה מלאה. זאת הייתה החלטה לא פשוטה. אבל הבנו שאנחנו חייבים לייצר שגרת חיים. אמנם זוהי שגרת חיים חדשה וקשה, בלי הבן הבכור והאהוב שלנו, אבל היא גם הכרחית. ההחלטה שלנו עִזרה לנו להתמודד ולקום מהעִצב. היציאה מהבית, ההתארגנות, החזרה לשגרה, כל
אלו הסיחו את הדעִת מהשכול, מהעִצב, מהכאב הנורא. כשנסעִתי לעִבודה, דמיינתי עִולם אחר: שניהם בגן, שמחים, משחקים, צוחקים. רק ככה הצלחתי לעִבור את היום
בשלום. לפעִמים זה לא עִבד, וזה בסדר. הכול עִדיין טרי. 67
