Page 80 - Demo
P. 80
אלְיהַ, אח שֶׁלְךָ, כֶלְ כֶךָ מָּתגעגע. הַוֹא שֶׁוֹמָּר עלְינִוֹ. אנִי כֶלְ כֶךָ אוֹהַב אוֹתוֹ. הַוֹא איתנִוֹ, לְידִּנִוֹ. אתם כֶלְ כֶךָ דִּוֹמָּים.
כֶאילְוֹ ישֶׁ הַכֶוֹלְ, אבלְ בעצַם אין כֶלְוֹם. ִעי ָלְ ִאי שֶׁלְי.
אנחנו מגיעִים הביתה ועִולים לבית של ההורים שלי, לאסוף משם את אליה. אנחנו נכנסים ורואים את אליה ואימא שלי יושבים בשולחן המטבח ושותים תה עִם עִוגיות. ואני? אני מתמוגגת. כי אין דבר שיותר מחמם את הלב ממראה שכזה. כזאת אני, אוהבת שבחוץ קר אבל בפנים חם. וזה ישר הקפיץ אותי בזיכרונות ללילה אחד, שבו שני הבנים שלי היו אחרי ארוחת עִרב ומקלחת. אליה כבר נרדם, אבל ִעִי ָל ִאי פתאום התעִורר ואמר לי שהוא רעִב. שאלתי אותו מה הוא רוצה
לאכול, והוא עִנה שבא לו פסטה. ״איזה פסטה?״ אני שואלת. ״שמנת פטריות.״ הוא עִונה. אני באפיסת כוחות, מכינה לבן שלי פסטה שמנת
פטריות. כי מי אני שאגיד לבן שלי לחזור לישון, כשהוא רוצה לאכול? אז הכנתי לו, והוא חיכה, ולבסוף אכל ותוך כדי שהוא אוכל, הוא אומר לי: ״אימא, טעִים לי, אני שבעִ.״ המשפט הזה, המשפט הזה שעִושה לי טוב עִל הלב. הוא סיים לאכול ועִלה לישון. ואני עִליתי לישון, כשהלב שלי
מלא אושר וסיפוק. אנחנו משפחה חמה, גם כשבחוץ קר. אבל השנה? השנה
הלב שלי שוכן באדמה, בבית קברות מחוץ לבית החם. הלב כבר לא שלם.
למרות ש ִעִי ָל ִאי איתנו בלב תמיד... אני צריכה אותו פה, פיזית! לחבק אותו חזק ולא לעִזוב לעִולם! כולם אומרים 78
