Page 22 - Demo
P. 22
רופאה נוספת נכנסת. היא מחליטה לנסות וליצור תגובה עִל ידי נגיעִה בראש העִובר, אבל... אין שום תנועִה. היא מחליטה מיד: הולכים לחדר ניתוח.
לשאלת האחות, אם יש צורך בניתוח קיסרי רגיל או דחוף, הרופאה משיבה: ״בהול!״
מריצים אותי ארבעִה רופאים לחדר לידה. בדרך אני רואה את אימא שלי בוכה, צועִקת: ״בת אל, לא לדאוג, הכול יהיה בסדר.״
אני רואה גם את אחותי ואת גיסי בוכים. אני נכנסת לחדר ניתוח ומועִברת למיטה. אחת הרופאות
מחבקת אותי לפני ההרדמה. היא אומרת: ״הכול יהיה בסדר.״
לפני שמרדימים אותי, יש תחושה של לחץ באוויר. לא הצליחו להוריד לי את העִגילים מהאוזניים, לא הייתי בצום לפני הניתוח, ו... בכלל לא הייתי מוכנה לכל זה.
מסכת ההרדמה מונחת עִליי. אני נושמת פנימה, שוב ושוב. העִיניים נעִצמות. אני נרדמת. כשאקום אהיה אימא?
כשאני מתעִוררת, אני מנסה להזיז את הידיים, אבל לא מצליחה. אני שומעִת את כולם. אני מנסה לומר להם שאני לא מצליחה לנשום, שאין לי אוויר. אבל אני לא מסוגלת לומר דבר. העִיניים שלי פקוחות. האוזניים שלי שומעִות.
אבל המוח... הוא לא מצליח לתת הוראה לגוף. בשלב מסוים אני מתחילה לרעִוד. האחות בודקת עִם המרדים מדועִ אני רועִדת. הוא תופס פיקוד ונותן לי כמה
21
סטירות עִל הלחי. ״תתעִוררי!״ הוא צועִק בקול רם.
