Page 25 - Demo
P. 25
אני מתחילה לבכות ולהתפלל. אני נזכרת בשיחה שלי עִם בורא עִולם בכותל, עִוד לפני
הלידה. אני מאמינה בכל ליבי שיהיה בסדר. מעִבירים אותי למחלקת יולדות. אני לבד בחדר. אני לא
מצליחה לקום מהמיטה מרוב כאב. בעִלי נכנס, מחבק אותי, מנשק לי את הראש, ״חיים שלי,
את אימא,״ הוא אומר לי, ״אל תדאגי, הכול יהיה בסדר. התפללתי חזק לבורא עִולם. העִיקר שתהיי רגועִה.״
אני מתנחמת בתמונה של הבן שלי ומנשקת אותו דרכה. הייתה לי הרגשה טובה, אני לא יודעִת למה, אבל פשוט ידעִתי שהוא יחיה.
הרופאים נכנסים לחדר ומספרים לי שמדובר במקרה נדיר מאוד.
מדי פעִם נכנס רופא אחר שבודק אותי. הוא מכאיב לי באיזור של הניתוח.
אחרי זמן מה, אחות מהפגייה נכנסת לחדר שלי. היא מבקשת שאנסה לשאוב חלב כדי להאכיל את הילד, את הבן שלי, זה שחיכיתי לו כל כך הרבה זמן. היא עִוזרת לי ללחוץ
והטיפות זולגות לתוך מזרק קטן. בשתיים בלילה נכנסת לחדר אחות אחרת, ״בואי ננסה
להתקלח.״ היא מבקשת ממני. אני מנסה לקום, אבל הכאב לא מאפשר. אימא שלי ובעִלי מנסים לעִזור, ובסוף אני נכנסת למקלחת
יחד עִם האחות. היא שוטפת ומשפשפת, מנקה אותי טוב, מביאה לי שמלת יולדות, שואלת אם אני רוצה לפגוש אותו. אני מתרגשת. אני יכולה לראות אותו?
24
