Page 54 - מקור מוסמך גיליון 75

‫ילדו‪ ,‬ונאבק שם על חייו‪ .‬ואשתו נאבקה על‬ ‫שוב השולחן‬
‫חיי בעלה‪ ,‬על חיי ילדיה‪ ,‬על הלחם שיאכלו‬
‫ועל החנות שהיא הדרך להשיג את הלחם‬ ‫בסלון‬
‫הזה‪ .‬היא הייתה אימא ואבא לחמישה ילדים‬
‫שבבית‪ ,‬היא מכרה בחנות‪ ,‬והיא שהתה ליד‬ ‫מבולגן‪.‬‬
‫בעלה בבית החולים ככל שיכלה‪ .‬להגיע עד‬
‫לבנימין הקטן לא היה אפשרי בכלל‪ .‬מישהו‬ ‫הפעם‬
‫היה צריך להיות עם הילדים במשך יום שלם‬
‫של נסיעה‪ .‬היה צורך גם לממן את הנסיעה‪.‬‬ ‫אלו משחקים‬
‫וכל הכסף שהצליחה להרוויח בחנות‬
‫שהייתה פתוחה רק בחלק משעות היום‪,‬‬ ‫אותו‪.‬‬ ‫שממלאים‬
‫שימש למזון ולתרופות‪ .‬הלב שלה נקרע‬
‫מגעגועים ומדאגה‪ .‬אבל טלפונים היו אז‬ ‫שפרה אינה צועקת‪ .‬היא מדי פעם מציצה‬
‫מצרך נדיר שהיא מעולם לא ראתה בעיניה‬
‫ממש‪ ,‬מכתבים ששלחה הגיעו לכתובת הלא‬ ‫אל החדר שבו מפטפט אלי את כל הגיגיו אל‬
‫נכונה ולכן לא זכו למענה‪ ,‬ולא נותר לה אלא‬
‫מיכלי המרוצה‪.‬‬
‫להתפלל‪.‬‬
‫והתפילה‪ ,‬לבסוף‪ ,‬עזרה‪.‬‬ ‫שתי חיפושיות בלי נקודות‪ .‬לשתיהן קצב‬
‫בבית חולים גדול‪ ,‬עסוק וממהר שבו כל אחד‬
‫ממלא את תפקידו נאמנה‪ ,‬איש לא הבחין‬ ‫אחר‪ ,‬כזה שאנשים דוחים מחוסר סבלנות‬
‫בילד הקטן ששוכב בתוך המכונה הגדולה‬
‫ואין איש עמו‪ .‬הרבה ילדים קטנים שכבו בתוך‬ ‫וסובלנות‪ .‬כזה שאנשים דוחים כי הם לא‬
‫מכונות גדולות ולא נעו‪ .‬זו הייתה מציאות‬
‫קיימת בבית החולים‪ ,‬מציאות של הרבה‬ ‫מנסים לראות את הפסיעות המתאמצות‬
‫ילדים ושל הרבה זמן‪ ,‬מציאות שלא נראה‬
‫היה שעומדת להסתיים‪ .‬וכל העובדות האלו‬ ‫להגיע לכל מיני מקומות‪ ,‬כי הם לא‬
‫כיבו את הרגש מליבם של הרבה אנשים‪.‬‬
‫גרמו להם למלא את תפקידם נאמנה בלי‬ ‫משתתקים כדי להאזין להלמות הלב‪.‬‬
‫לראות את העיניים הגדולות שנתלות בהם‬
‫בשעה שהם בודקים מדדים‪ .‬בלי להרגיש את‬ ‫מדי הרבה מילים שלא מובנות או לא‬
‫הלב בשעה שהם מאזינים לפעילות הריאות‪.‬‬
‫ככה שכב ילד לבד‪ .‬דאג את דאגתו בשקט‪,‬‬ ‫מעניינות את האחרים בסביבה ‪ -‬מצדו של‬
‫בכה את בדידותו עם עצמו‪ .‬עד שבאה אישה‬
‫אחת‪ .‬אישה אחת שבאה בזכות התפילות‬ ‫אלי‪ .‬שקט עמוק מאוד‪ ,‬שקט שעלול לשעמם‬ ‫תקציר‪:‬‬
‫של האימא מרחוק‪ .‬אישה אחת ששמה לב‪.‬‬ ‫בעבר‪ :‬רבקה מאמצת‬
‫שלא ראתה בו עוד חלק מהעבודה‪ ,‬עוד‬ ‫‪ -‬מצדה של מיכלי‪ .‬וצוהר של אור מגלה‬ ‫את בנימין‪ ,‬הילד שבני‬
‫אחד מהילדים שסובלים כי זו המציאות‪.‬‬ ‫משפחתו אינם מבקרים‬
‫אישה שראתה בדידות בתוך עיניים גדולות‪,‬‬ ‫על אדם‪ ,‬על נשמה ועל רצונות שמתחת‬ ‫אותה‪ ,‬כנכד‪ .‬הא משתדלת‬
‫והרגישה לב כאוב שפועם לא הרחק מן‬ ‫לתת לו יחס עודף כפיצוי‬
‫הריאות שבהן היא נדרשה לטפל‪.‬‬ ‫למעטה הזה‪ .‬צוהר ששפרה נחשפה אליו‬ ‫על הדאגה לבני משפחתו‬
‫אחרי כמה חודשים סבא התאושש‪ .‬הוא יכול‬ ‫ותחושת הדחייה שהוא ככל‬
‫היה לחזור מבית החולים הביתה‪ ,‬וסבתא‬ ‫רק לאחרונה‪ .‬ריבוע של אור שדווקא אלי‬
‫מיהרה לנסוע אל הילד שלה‪ ,‬לסבא בנימין‬ ‫הנראה חש‪.‬‬
‫שהיה אז ילד קטן‪ .‬ואתה יודע מה היא ראתה‬ ‫הצליח למקד‪ .‬והיא מציצה‪ .‬על אלי‪ ,‬שטוב‬ ‫בהווה‪ :‬אלי מבקש מאימא‬
‫שם? היא ראתה את העיניים של בנימין אז‪,‬‬
‫והן היו נראות‪ ,‬כך נראה לי‪ ,‬כמו העיניים של‬ ‫לו לדבר למישהו שלא עוצר ולא מפריע ולא‬ ‫של מיכלי לשאול אותה‬
‫האם היא מעוניינת לבוא‬
‫מיכלי עכשיו‪.‬‬ ‫מזעיף פנים אל תחומי עניין בלעדיים מדי‪,‬‬
‫עיניים מספרות על מה שמרגישים‪ .‬גם‬ ‫לשחק אתו מדי שבוע‬
‫לבנימין של אז וגם למיכלי של היום‪ ,‬היה‬ ‫ומיכלי‪ ,‬שטוב לה שמישהו מדבר אליה‪ ,‬גם‬ ‫בביתו‪ .‬כשמיכלי לא‬
‫קשה‪ .‬לשכב כל היום בתוך מכונה‪ ,‬או לשבת‬
‫כל היום בתוך כיסא גלגלים‪ -‬זה קשה מאוד‪.‬‬ ‫אם אינה מבינה את מילותיו‪ .‬שניים שטוב‬ ‫עונה לשאלה‪ ,‬הוא טוען‬
‫לראות את כולם מסביב הולכים וממהרים‬ ‫שיש לשאול אותה שוב‪.‬‬
‫ועושים‪ ,‬ולא להיות יכולים לעשות את זה גם‬ ‫להם להתחמם מקרניים של שמש שחודרות‬ ‫בפעם השנייה היא אכן‬
‫כן‪ -‬זה כואב בתוך הלב‪ .‬זה קצת כמו להיות‬ ‫עונה בהנהון ראש שהיא‬
‫מצוהר קטן‪.‬‬ ‫מעוניינת‪ ,‬ומשיבה בחיוב‬
‫בתוך בית סוהר‪.‬‬
‫אבל כשיש מי שפותח את הלב של עצמו‬ ‫אימא נכנסת לסלון‪" .‬אלושקה שלי‪ ,‬אתה‬ ‫גם לשאלה האם היא‬
‫להרגיש את הלב של מישהו אחר – אז נקרע‬ ‫אוהבת לשחק‪.‬‬
‫צוהר בקיר‪ ,‬ומהצוהר הזה נכנס כל כך הרבה‬ ‫משחק נפלא‪ .‬יש לך הרבה סבלנות למיכלי‬
‫אור וכל כך הרבה חום‪ ,‬ויש כבר כוח להמשיך‪,‬‬ ‫פרק סיום‬
‫ואתה מתייחס אליה כמו שאני אומרת תמיד‪:‬‬
‫ואולי יש כוח אפילו לנשום עמוק ולצאת‪.‬‬ ‫‪25‬‬
‫ילד זהב טהור‪ .‬אני רוצה לספר לסבא עליך‪.‬‬

‫אתה יודע למה סבא ישמח לשמוע? מיכלי‪,‬‬

‫רוצה לשמוע סיפור ואחר כך תמשיכו?"‬

‫אימא מתיישבת על אחד הכיסאות ומתחילה‬

‫לספר‪ .‬היא מספרת על שיתוק ילדים שפגע‬

‫והפיל חללים‪ .‬היא מספרת על ילד אחד‪ ,‬על‬

‫סבא בנימין פינק‪ ,‬שנדבק גם הוא‪ .‬על הפחד‬

‫של ההורים שלו‪ .‬על האשפוז בבית החולים‪,‬‬

‫ועל שברון הלב על כך שהשתיל הרך שלהם‪,‬‬

‫אחד משישיית ילדים שהיו הרבה מאוד‬

‫באותם ימים‪ ,‬אבל עולם מלא בפני עצמו‪,‬‬

‫שוכב עכשיו בבית החולים ומי יודע עד מתי‪.‬‬

‫הייתה חנות שהיה צריך לעמוד בה כל היום‬

‫כדי להביא לחם לפי הטף‪ .‬היה גם את הטף‬

‫בעצמו שדרש טיפול‪ .‬המרחק לבית החולים‬

‫היה גדול מאוד‪ ,‬במושגים של אותם ימים‪,‬‬

‫מושגים של שלושה אוטובוסים שעל הנסיעה‬

‫בהם משלמים בסכום שמרוויחים במשך יום‬

‫שלם בחנות‪ ,‬ומשך הנסיעה לכל צד כולל‬

‫ההמתנה לאוטובוסים המקרטעים‪ ,‬היקרים‬

‫והנדירים – הוא ארבע שעות‪ .‬אבל להורים‬

‫הדאוגים היה ברור שהם יעשו את הדרך הזו‬

‫בכל שבוע לפחות‪.‬‬

‫בכבישים של אז לא נסעו הרבה מכוניות‪.‬‬

‫ובכל זאת‪ ,‬כבר בפעם הראשונה בה חזר‬

‫האב המסור מביקור אצל ילדו הקטן‪ ,‬הוא‬

‫נפצע קשה מרכב שחלף בכביש‪ .‬הוא פונה‬

‫לבית חולים‪ ,‬לא זה המרוחק שבו אושפז‬

‫גליון ‪ | 15.08.20 | 52‬כ"ה מנחם אב תש"פ ‪43‬‬ ‫‪54‬‬
‫כ"ד שבט תשפ"א | ‪ | 06.02.21‬גיליון ‪75‬‬