Page 136 - Demo
P. 136
פרק חדש נפתח, ללא אישי היקר. זה קרה זמן קצר לאחר המעבר לתל אביב, שהיתה בשבילי עיר כל כך שונה מירושלים בה גדלתי וחונכתי ועוד יותר שונה מעומר הקטנה והאינטימית.
ביני לבין עצמי אני מתנה בתוקף רב מילים אחדות מתוך הפיוט רב הרושם "ונתנה תוקף" של רבי אמנון ממגנצה, הפיוט המושר בראש השנה וביום הכיפורים:
"אדם יסודו מעפר וסופו לעפר בנפשו יביא לחמו. משול כחרס הנשבר כחציר יבש וכציץ נובל כצל עובר וכענן כלה וכרוח נושבת וכאבק פורח וכחלום יעוף. ואתה הוא מלך, אל חי וקיים."
לאט בזהירות, בהתמדה ובנחישות אני מנסה לגשש את דרכי בבית שהתרוקן מאישי היקר ובסביבתי החדשה.
ערכי הנצח, האמונה והמסורת שעליהם גדלתי וחונכתי משחר נעורי, מהווים משענת איתנה. אלה מהווים עמוד אש המאיר לי את הדרך אפילו ברגעים של געגועים כשהבית דומם. אלה הערכים עליהם אני נסמכת. מהם אני שואבת את היכולת להתמודד עם תהפוכות החיים
וקשייהם, באותה מידה שאני נהנית ומברכת על הטוב.
לצידי כל ארבעת ילדי, יחד עם בני ובנות הזוג. לצידי גם כל הנכדים: ירדן, עדי ונגה. עמית ותמר. נועם ורעות. איתמר, אורי ואיילה המתוקים. אנו מקפידים להיפגש בערבי שבת וחג בהרכב כמעט מלא. אלינו מצטרפים בני משפחה נוספים של בני ובנות הזוג של ילדי. הם מילאו
וממשיכים למלא את הבית חיים, שמחה, צחוק ואור.
ואני לוחשת, בלי להשמיע קול, את מילותיו של החכם מכל אדם: "דור הולך ודור בא, והארץ לעולם עומדת" (קהלת א, ד).
137
