Page 159 - Demo
P. 159
להיות בן זקונים – מאת אלעד פלפל
נולדתי בסורקה בבאר שבע. הסיבה שאני פותח בפרט שהוא לכאורה טכני הוא שהורי ואחיי נולדו בירושלים, עיר הקודש. למרות זאת, ירושלים היתה חלק מרכזי מהילדות, אולי אפילו יותר מעומר בה גרתי החל מגיל אפס ועד הצבא. תמיד היה עניין מיסטי הכרוך ב-"עלייה
לירושלים".
כאשר הייתי ממש קטן "העלייה" היתה אפילו בלי חגורות בטיחות במושב האחורי ודרך חברון. אני מקווה שאלוהים שמר עלינו כי
אנחנו פחות מסתבר.
העלייה לירושלים היתה כרוכה בביקורים אצל הסבתות, אחת "סבתא מעלית" שהשם ניתן לה בגלל קיומה של המעלית המודרנית שהובילה אליה לדירה. הביקורים אצלה לוו באווירה מיוחדת. תמיד יש נכדים בסביבה, רעש ותחושה של משפחה גדולה. אנחנו אומנם לא גדלנו באותו אופן כמו מרבית בני הדודים והדודות מהצד של אמא מבחינת אורח חיים דתי, אך תמיד כיבדנו והתחברנו. כניסה לבית היתה עם כיפה על הראש, אסור להיכנס לשכונה עם רכב בשבת וכיו"ב. במחשבה לאחור, אולי הדברים שהינם זכורים מעבר להכל, הינם האירועים המיוחדים של שינה ביחד על הרצפה ומזרונים למי שהצליח לאתר פינה פנויה לפני היתר. בליל הסדר, מי ששפר גורלו מצא מזרון ופינה. מי שאיתר את האפיקומן, היה מקבל מסבא איזו תמונה שהוא
רוצה, השמיים הם הגבול..
אצל סבתא מרים האוירה היתה שונה. פחות ילדים בסביבה מה שאולי גרם לסבתא לתת המון יחס מיוחד. אומנם השמיעה לא היתה משהו, אבל כנכד הקטן ביותר , הרגשתי שיש עם מי לשחק. עולים במדרגות לקומה השניה, חייבים תמיד להיות בשקט בגלל השכנה "אהרוני" מלמטה. היא נתנה דבר מתיקה נחמד ומשחקים כייפים עם הידיים. כשרועי הפריע, הייתה
עושה לו תנועה של "נא" עם היד.
ההלוויה של סבתא מרים היתה לדעתי ההלוויה הראשונה שהשתתפתי בה. זה היה בגיל 8 או 9 ונשארתי באוטובוס עם אחות של דוד שלמה. לא היה ברור מה כולם עשו שם למטה. למעלה
160
