Page 65 - Demo
P. 65
בערב שבת היתה כל המשפחה מתקבצת מסביב לשולחן, כשכל אחד לבוש במיטב המחלצות. לאחר הקידוש היינו אנו, הילדים, מנשקים את גב היד של אבא ומקבלים ברכה מיוחדת. אמא קיבלה נשיקה על הלחיים והגיבה בחיבוק תומך ומקנה תחושה של ביטחון והשראה. נדמה לי שרק היום, ממרחק של ימים ושנים וממרום שנותי, אני מבינה את המשמעות של התכנסות משפחתית מאחדת
בערב שבת וחג.
נימוסי השולחן היו מאד קפדניים. אף אחד לא היה מתיישב לפני שאבא התיישב ואמא הגישה לשולחן את המעדנים שהוכנו בכל תשומת הלב לכבוד השבת. מי שאכל בפזיזות או הלעיט את פיו נקרא "גרגרן" או "זללן". תמיד השארנו מעט בצלחת לקיים את "מה שהותרנו יהיה לברכה" (חלק
מברכת המזון).
חלק חשוב מנימוסי השולחן נסוב על השיחה מסביב לשולחן השבת. סיגנון הדיבור, טון הדיבור היה מאופק ומדוד, לקיים את הנאמר "אל יהי דיבורו בחול כדיבורו בשבת". דיברנו על פרשת השבוע. לעיתים קרובות דיברנו על הרמב"ם ועל משנתו. דיברנו על כך שהוא החל לכתוב את פירושו על המשנה בעודנו נער צעיר. דיברנו על הרדיפות של מוסלמים נגד יהודים ועל כך שמשפחתו של הרמב"ם ברחה מהמוסלמים ונדדה ברחבי ספרד עד אשר עזבה את ספרד והגיעה לפאס שבמרוקו. בהקשר זה, דיבר אבא על משל השועל והדגים. שועל טייל לאיטו על גשר לאורך
נהר וראה שהדגים מתרוצצים אנה ואנה בתוך המים. ה"שיחה" בין השועל והדגים התנהלה כך: "שועל: מפני מי אתם בורחים?
דגים: שועל: דגים: אין אתה אלא טיפש. מה במקום חיותנו אנו מתייראים, במקום מיתתנו על אחת כמה וכמה".
והוסיף אבא ואמר: "אין מים אלא תורה" .
מפני הדייגים אם כן, צאו מן המים
אתה הוא שאומרים עליך שערום אתה?
"
66
