Page 232 - Demo
P. 232
אחרית דבר
חפים מפשע באזור עוטף עזה. וגם הקביעה שמעשיו של חמאס אינם יכולים להיות בשום אופן חלק מהמאבק הלגיטימי והצודק של העם הפלסטיני לחופש, ולהגדרה עצמית. בעיניי היה עליהם לומר זאת באופן
פומבי לפחות לחברים היהודים בכפר. התאכזבתי גם מכך שבשיחות חזרה ועלתה מצדם של הפלסטינים
הטענה שהבקשה שלנו שהם יגלו אמפתיה לכאב שאנו חשים בעקבות הזוועות שחולל חמאס, דומה לדרישה התמידית של החברה היהודית בישראל מהפלסטינים אזרחי ישראל לגנות מעשי אלימות שבוצעו ע"י פלסטינים. הקבלה זו בינינו; היהודים בנווה-שלום לבין החברה היהודית
הכללית היא שגויה מהיסוד בעיני. מרבית החברה היהודית בישראל אכן אדישה לכיבוש, לנישול ולסבל
הפלסטיני, ולכן הדרישה של החברה היהודית לגינוי מצד הפלסטינים צבועה וצינית. אך אנחנו היהודים החיים בנווה-שלום נאבקים בעיוורון של החברה שלנו, מנסים לשנות את השקפותיה, וגם משלמים על-כך מחיר מסוים. שותפינו הפלסטינים יודעים היטב את עמדת החברים היהודים, שלא רק מגנים את מדיניות הכיבוש והנישול האכזרית וארוכת השנים שישראל מבצעת בגדה ובעזה, אלא שהמאבק נגדה הוא חלק מרכזי מחייהם (ראו בנספח לטקסט זה את הפעילות שלי בהקשר של רצועת עזה החל משנות ה-70 המוקדמות).כולל העובדה שהחברים היהודים בכפר מגנים את התגובה הצבאית המסיבית והאכזרית של ישראל במלחמה זו, והפגיעה הפושעת בחפים מפשע רבים. לכן לא ניתן בשום אופן להקביל בין הבקשה שלנו לאמפתיה משותפינו לדרך,
לדרישת הגינוי התמידית ע"י החברה היהודית בישראל.
בדיונים אלו גם עלתה השאלה מהי דרכנו האידיאולוגית והפוליטית כקהילה משותפת יהודית - פלסטינית, והוצע להתחיל ולדון בניסוח עקרונותינו המשותפים. בהקשר זה אני סבור שעלינו להסתפק בניסוח עקרונות כלליים העומדים בתשתית השותפות שלנו, וניתנים להסכמה משותפת רחבה. כל פירוט שאיננו כללי, יכניס אותנו לוויכוח ועימות
232
אינסופי.
