Page 16 - 178375_Shabaton 1116

הגיגים
אבי רט, מנהל חינוכי ועורך התלמוד הישראלי [מדיסון]
ד"ר גבריאל חזות, מייסד 'מידה טובה' לחקר ההגיון היהודי, מרצה באוני' חיפה, ומקים תנועת 'ואהבת'- עושים טוב בישראל
זוית אישית
ַאל ְתּבוֹ ֵא ִני ֶר ֶגל ַגּ ֲא ָוה
ישנם מנהגים במסורת היהודית, שלא תמיד ברור מה מקורם, ומה מעמדם ההלכתי. האמת שזה גם לא כל כך משנה.
ישנם דברים שהצליחו לחדור לתוך סדר היום היהודי, מפני שכולם חשו שזה מה שנכון לעשות, שזה מה שצריך לעשות, שזה מה שהגיוני לעשות- ולכן עושים.
אחד מהמנהגים הללו הוא המנהג להשאיר כיסא ריק בליל הסדר ליד שולחן הסדר.
הכיסא הריק מבטא את מי ואת מה שלא נמצא איתנו עכשיו. הוא מבטא את הגעגוע למשהו שעוד לא התגשם. למשהו שמצפים לו. לחלום רחוק שבע"ה עוד יתממש. הכיסא הריק הוא התזכורת לכל מי שכבר לא נמצא, או למי
שעדיין לא הגיע. בהתאם לנסיבות ולאירועים ולתקופה אנו חשים למי הכי
ראוי להקדיש את הכיסא הריק. בשנות השבעים היו אלו אחינו אסירי ציון מברית המועצות לשעבר עבורם זעקנו
הזמן הספיראלי
הזמן בתפיסה האינטואיטיבית הוא ציר אחד המתחיל מאין סוף ונמשך עד אין סוף. על פני ציר זה משובצים האירועים ההיסטוריים. לא ברור אמנם מי עומד ומי נע, הזמן או האירוע? ("איך שהזמן לא זז, איך ליל הסדר עבר כל כך מהר?). באינטואיציה הבריאה שלנו אנו גם מבינים כי החוק השולט על ציר הזמן הוא הדטרמניזם ההיסטורי, כלומר: לכל
אירוע קדם אירוע אחר המהווה את סיבתו. כך לדוגמה, הסכמה הבסיסית שעל פיה נוצרים ימי זכרון
וחגים בכל העמים והתרבויות הינה כך: אירוע היסטורי- זמן- ריטואל. על פני ציר הזמן, שנראה כעובר מן העבר אל ההווה בדרכו אל העתיד, משובצים האירוע ההיסטורי והזמן שבו התרחש האירוע לפני הריטואל האמור להזכיר את האירוע בכל שנה. המצעדים הצבאיים, חידון התנ"ך או 'על-האש' על איי התנועה, הם דוגמאות לריטואלים שנועדו להזכיר לנו
החשובים של החג)!
" ַויֹּא ֶמר ה' ֶאל־מֹ ֶשׁה ְו ֶאל־ ַא ֲהרֹן ְבּ ֶא ֶרץ
ִמ ְצ ַר ִים ֵלא ֹמר: ַהחֹ ֶדשׁ ַה ֶזּה ָל ֶכם רֹאשׁ
ֳח ָד ִשׁים ִראשׁוֹן הוּא ָל ֶכם ְל ָח ְד ֵשׁי ַה ָשּׁ ָנה:
ַדּ ְבּרוּ ֶאל־ ָכּל־ ֲע ַדת ִי ְשׂ ָר ֵאל ֵלאמֹר ֶבּ ָעשֹׂר
ַלחֹ ֶדשׁ ַה ֶזּה ְו ִי ְקּחוּ ָל ֶהם ִאישׁ ֶשׂה ְל ֵבית־
ָאבֹת ֶשׂה ַל ָבִּית: ְו ָא ְכלוּ ֶאת־ ַה ָבּ ָשׂר ַבּ ַלְּי ָלה
ַה ֶזּה ְצ ִלי־ ֵאשׁ וּ ָמצוֹת ַעל־ ְמ ֹר ִרים יֹא ְכ ֻלהוּ".
הקביעה לאכילת מצה שעליה אנו
מברכים נקבעה עוד בטרם יצאנו
ממצרים. בחשיבה האלוקית זמן יציאת
מצרים הוא 'זמן צבוע' מבריאת העולם
המתאים ביותר לאכילת מצה כריטואל
המייצג את שורש העניות, הענווה, ולחם
עוני. בתוכנית האלוקית, עניין זה נקבע 2448 שנים (לפחות) טרם יצאנו ממצרים. הקב"ה כ'שר ההיסטוריה' רותם את
אירועיה להגשמת תוכניותיו. הרעיונות העמוקים הטמונים באכילת מצה דווקא בשבוע
זה ובמיוחד בליל הסדר, כתובים, ידועים ומוכרים לכל גיבורי המקרא הנביאים החל מבריאת העולם. לכן, אין להתפלא כאשר אברהם אבינו נתן למלאכים לאכול מצות בביקורם משום ש'ערב פסח היה'. לא 'פסח ההיסטורי' של שנת 2448 לבריאת העולם אלא ימי הפסח ה'צבועים' מאז ומעולם,
המשך בעמ' 32
מידי שנה את אשר התרחש ב-ה' באייר שנת תש"ח. האם ניתן להעלות על הדעת כי הריטואל ייקבע טרם האירוע? הדעת אינה סובלת כן משום
שזה נוגד את תפיסת ה'דטרמניזם
ההיסטורי'. איך ניתן לקבוע ריטואל אם
האירוע טרם התרחש? ובכן, כך בדיוק
קובעת התורה באשר לאכילת המצות
בפסח מצרים (=אחד מן הריטואלים
'שלח את עמי'. בשנות השמונים הוקדש הכיסא הריק
לחיילי צה"ל השבויים והנעדרים, וכך הלאה.
את הכיסא הריק השנה, ראוי להקדיש לא לאדם, אלא למידה. למידת הענווה שכל כך חסרה לנו. מידה שהמצה הצנועה בניגוד ללחם התופח, מבטאת
אותה. שורשיהם של חלק גדול מהאירועים
הדרמטיים שכולנו חווים בעת הזו נעוצים במילה אחת- גאווה. הגאווה שייכת למשפחת הכוחנות, השחצנות, רמיסת האחר, חוסר הסובלנות, ואי
הנכונות להקשבה לאחר ופשרה איתו. חלק גדול מאד מהאירועים והמחלוקות מובלים על ידי האגו, המצליח לבלבל את שיקול הדעת וההיגיון, ועל ידי הגאווה שלא מאפשרת לצדדים השונים במחלוקת להודות בטעות, גם במחיר
ככל שמידת הגאווה הייתה נוכחת ופעילה בתהליך קבלת ההחלטות, התוצאה הייתה הרת אסון לכולם
לא הצטוונו לאכול מצות בפסח כיוון שיצאנו ממצרים, אלא כיוון שאנו מחוייבים לאכול מצות בי"ד בניסן, יצאנו ממצרים
שריפת הבית על כל יושביו. סיפור פסח הוא גם סיפור המפגש בין הגאוותן הגדול
פרעה, זה שלמרות המכות שספג, לא חזר בו, והוביל את העם אל מצולות הים, לבין משה רבנו, סמל הענווה, המונע מתוך אמונה ותודעת שליחות, תוך ביטול עצמי.
דוד המלך, שידע בחייו רגעי שיא ונפילות, משברים והצלחות, מבקש מה' בקשה שהיא יסוד החיים: " ַאל ְתּבוֹ ֵא ִני ֶר ֶגל ַגּ ֲא ָוה", וכך הוא גם מעיד על עצמו- "ה' לֹא ָג ַבהּ ִל ִבּי ְולֹא
המשך בעמ' 32
ָרמוּ ֵעיַני..".
16 גיליון 1117  גליון חג פסח  י״ד בניסן תשפ״ג