Page 72 - 178375_Shabaton 1116

שמסל ולמה רבי חיי היא בח לדעת אז לא השאל יראה ו שהוא נ החמץ ואין כא
ב. היי
המענ דוב הל בין חפ האנושי יש שה למשל, הריהו במקרה עצמו נופל ל 'חפצא' גברא, היסוד יוסף ד ירושלי
אםנ לומר כ אובייק עצמאי "גברא" ולא רק עצמם. של קא
לרצון בעלי ע קאנט, ידיעות אפוא על עצ הדרך
בסופ חוויותי היה לה
האנשי אחרים, היו מע את הכ
לבחור (ויקטו תל-אב
אקדמיה בראי המציאות
פרופ' משה הלינגר
המחלקה למדעי המדינה, אוניברסיטת בר אילן
מושגי חפצא וגברא והשלכותיהם לעניין פסח ובחיים האנושיים
קנה חמץ בפסח או חימצו כדי שיעשה בו מעשה, אבל אם היה לו חמץ קודם הפסח ובא הפסח ולא ביערו אלא הניחו ברשותו אף על פי שעבר על שני לאוין [=לא יראה ולא ימצא] אינו לוקה מן התורה מפני שלא עשה בו מעשה [=הכלל הוא ש'לאו שאין בו מעשה, אין לוקין עליו'],
ומכין אותו מכת מרדות". על הרמב"ם הקשו שגם אם יקנה חמץ או יחמצו בידיים, לא אמורים ללקות על לא יראה ולא ימצא, כי יש כלל אחר ש"לאו הניתק לעשה [=ניתן לתיקון על ידי קיום עשה] אין לוקים עליו", והגמרא בפסחים דף צה, ע"א אומרת שלא יראה ולא ימצא
ניתקים לעשה של תשביתו? ומתרץ רבי חיים (בחידושיו על הרמב"ם, שם) כך: "דהנה הגאון רבי עקיבא איגר הקשה על הטור שכתב דלר' יהודה דחמץ מצותו בשריפה- אפרו מותר, כדין כל הנשרפין דאפרן מותר, ולרבנן דהשבתתו בכל דבר- אפרו אסור כדין הנקברין, והקשה על זה הגרע"א דלפי מה שכתבו התוספות דהא [=שזה] דנשרפין אפרן מותר ונקברין אפרן אסור הוא משום דנשרפין איכא מצוה בשריפתן ועל כן הוי נעשית מצותן, מה שאין כן נקברין דליכא [=שאין] שום מצוה בקבורתן ורק משום תקלה ולא הוי נעשית מצותן. ואם כן, בחמץ דגם אם השבתתו בכל דבר הלא איכא [=יש] מצוה דתשביתו אם כן הא צריך להיות לכולי עלמא
[=לדעת הכל] אפרן מותר?". כלומר, גם אם לדעת חכמים לא צריך לשרוף את החמץ, בכל זאת, נעשית מצוותו בכך
ִשׁ ְב ַעת ַה ָיּ ִמים (ולא) ־ ֵי ָר ֶאה ְלךָ ָח ֵמץ ְולֹא־ ֵי ָר ֶאה ְלךָ ְשׂאֹר ְבּ ָכל־ ְגּ ֻב ֶלךָ". נחלקו חכמים במשנה באשר לדרך ההשבתה: "רבי יהודה אומר: אין ביעור חמץ אלא שריפה, וחכמים אומרים: אף מפרר וזורה לרוח או מטיל לים" (משנה, פסחים, פרק ב,
משנה א). בגמרא העוסקת במחלוקת זו
נאמר: "תניא, אמר רבי יהודה: אין ביעור חמץ אלא שריפה. והדין נותן: ומה נותר שאינו בבל יראה ובל ימצא - טעון שריפה, חמץ שישנו בבל יראה ובל ימצא - לא כל שכן שטעון שריפה? אמרו לו: כל דין שאתה דן תחלתו להחמיר וסופו להקל - אינו דין. לא מצא עצים לשורפו - יהא יושב ובטל? והתורה אמרה תשביתו שאר מבתיכם - בכל דבר שאתה יכול להשביתו". במה נחלקו רבי יהודה וחכמים? ההסבר של רבי חיים מבריסק (חידושי רבי חיים הלוי על הרמב"ם, הלכות חמץ ומצה, פרק א, הלכה ג', דף י, ע"ב-יא, ע"א). הוא שרבי יהודה סבור שמצות ביעור חמץ היא על ה"חפצא", על החמץ שיתבער, ולכן רק שריפה באמת מכלה לחלוטין את החמץ. לעומת זאת, חכמים סבורים שהמצוה היא על ה"גברא", שלא יהיה חמץ לאדם, ולכן אפשר לבער את החמץ בכל דרך, כמו למשל לפורר ולזרוק
לים. על פי ההסבר הזה מיישב
רבי חיים שאלה ידועה של רבי עקיבא איגר. הרמב"ם כותב בהלכות חמץ ומצה, פרק א, הלכה ג: "אינו לוקה משום לא יראה ולא ימצא אלא אם כן
א. ההבחנה בין חפצא לגברא אחת ההבחנות הידועות בעולם ההלכה היא בין החפץ, האובייקט-"חפצא", לבין האדם, הסובייקט-"גברא". שורש ההבחנה הוא בעניין נדרים. התורה אומרת בפרשת מטות בספר במדבר, פרק ל: " ַו ְי ַד ֵבּר מֹ ֶשׁה ֶאל־ ָרא ֵשׁי ַה ַמּטּוֹת ִל ְב ֵני ִי ְשׂ ָר ֵאל ֵלאמֹר ֶזה ַה ָדּ ָבר ֲא ֶשׁר ִצָוּה ה':ִאישִׁכּי־ִידֹּרֶנֶדרָלה'אוֹ־ִהָשַּׁבע ְשׁ ֻב ָעה ֶל ְאסֹר ִא ָסּר ַעל־ ַנ ְפשׁוֹ לֹא ַי ֵחל ְדּ ָברוֹ ְכּ ָכל־ ַהיֹּ ֵצא ִמ ִפּיו ַי ֲע ֶשׂה". מה ההבדל בין נדר לבין שבועה? על כך אומרת הגמרא במסכת נדרים דף ב, ע"ב:" [...] נדרים דמיתסר חפצא עליה [...] לאפוקי שבועה דקאסר נפשיה מן חפצא". כלומר, כשאדם נודר נדר, הוא אוסר את החפץ עליו, ואילו כשהוא נשבע, הוא אוסר
על עצמו ליהנות מדבר מסוים. ההבחנה הזו בין איסורי גברא, לבין איסורי חפצא, הופכת במשנתו הלמדנית החדשנית של הרב חיים סולובייצ'יק מבריסק (1918-1853) להבחנה יסודית בעניינים שונים. אחת הסוגיות הידועות כאן היא ביעור חמץ
בפסח. התורה בספר שמות, פרק יב,
ובפרק יג אומרת: (יב) " ִשׁ ְב ַעת ָי ִמים ָמצוֹת תֹּא ֵכלוּ ַאךְ ַבּיּוֹם ָה ִראשׁוֹן ַתּ ְשׁ ִבּיתוּ ְשּׂאֹר ִמ ָבּ ֵתּי ֶכם ִכּי׀ ָכּל־אֹ ֵכל ָח ֵמץ ְו ִנ ְכ ְר ָתה ַה ֶנּ ֶפשׁ ַה ִהא ִמ ִיּ ְשׂ ָר ֵאל ִמ ְיּוֹם ָה ִראשֹׁן ַעד־יוֹם ַה ְשּׁ ִב ִעי: יט ִשׁ ְב ַעת ָי ִמים ְשֹׂא(ר)לֹאִיָמֵּצאְבָּבֵתּיֶכםִכּי׀ ָכּל־אֹ ֵכל ַמ ְח ֶמ ֶצת ְוִנ ְכ ְר ָתה ַהֶנּ ֶפשׁ ַהִהוא ֵמֲעַדת ִיְשָׂרֵאל ַבֵּגּרוְּבֶאְזַרח ָה ָא ֶרץ:כ ָכּל־ ַמ ְח ֶמ ֶצת לֹא תֹא ֵכלוּ ְבּ ָכל מ(וֹ) ְשׁבֹ ֵתי ֶכם תֹּא ְכלוּ ַמצּוֹת". פרק יג, ז: " ַמצּוֹת ֵי ָא ֵכל ֵאת
יציאת מצרים נועדה להפוך את עם ישראל מ"חפצא"- אובייקט פסיבי, לעם עצמאי של בני חורין, שהם בדרך לקבלת התורה ולהיות "גברא", שליחים של הא-ל הנדרשים להתעלות באופן רוחני ולא רק להקים מסגרת של מדינה שבה ישלטו על עצמם
גיליון 1117  גליון חג פסח  י״ד בניסן תשפ״ג
המגזין
72
ק ב
ח נ ה ל
ה
צ א מ
א פ
-
ע ש
ם ח י
ט ,
נ א
ל מ ל ו
ם
ל א
ר י