Page 109 - על סיפורים ואנשים 4.8.23
P. 109
58 הלב כואב
"זאת הספרייה? אפשר לדבר עם חגית?" "שלום גברת קורן, חגית מדברת". "שלום חגית. מדברת מריאנה קורן. טוב, תראי חגית, אני גמרתי לקרוא את הספרים ומבקשת שתכיני לי ארבע חדשות (כך במקור). את נמצאת היום בספרייה? הבן שלי יבוא מחר לקחת. את תהיי מחר? את יודעת מה אני אוהבת, אז תכיני לי ותשלחי עם הבן. טוב?" "כן גברת קורן. אני אכין לך את הספרים". השיחה הזו חוזרת על עצמה מילה במילה אחת לשבועיים שלושה, ועצוב לי. מדי שבוע הם נכנסים לספרייה. זוג בשנות ה-70 לחייו. הוא אוחז בידה כילד קטן תועה ומבולבל. "לך תבחר לך ספר" היא אומרת לו והוא מסתובב אבוד בין המדפים, מולו מרחפות אותיות חסרות פשר אותן הוא מנסה לשווא לפענח, והמילים בורחות. הוא ניגש אלי ושואל בשברי מילים ובמשפטים לא ברורים משהו שכמובן אינני מבינה, וכל אותה עת בעיניו מצוקה וכאב עמוק. אני זוכרת את הימים בהם הגיע לספרייה ככל האדם, זקוף, ובטוח ויודע. הוא היה מרצה מוערך באוניברסיטה שכתב ופרסם מאמרים רבים, כך אמרה לי אשתו. והלב נקרע. במסגרת השירות של 'ספרים הביתה' הרמתי טלפון למי שהייתה מורה מוכרת ומוערכת באזור. אישה שהצטיינה בחריפות מחשבה, בציניות ובדעתנות. תקופה ארוכה שאני לא רואה אותה בספרייה, וכשראיתיה לפני חודשים רבים הבחנתי שהיא איננה כתמול שלשום. קולה מן העבר השני נשמע כבעבר, אבל התוכן השתנה. לשאלתי מה שלומה ומדוע לא רואים אותה אצלנו ענתה, "נכון, כבר הרבה זמן לא הייתי בספרייה, אבל אני לא כל כך אני. אני מקווה שיהיה טוב. היכן נמצאת הספרייה כעת? זה באותו מקום בו היה המתנ"ס של קריית אונו?" "לא" השבתי "אנחנו נמצאים בשכונה החדשה לא רחוק מן הדואר". בעבר היא בקרה אותנו לא מעט במקום ה'חדש'.
109
