Page 47 - על סיפורים ואנשים 4.8.23
P. 47
22 מזל
קירות הספרייה משמשים במהלך השנה גלריה למגוון עבודות, וכיוון שאין סמכות שיפוטית שתקבע את האיכות האמנותית של היצירות וכל דכפין יכול להציג, ניתן לראות עבודות טובות פחות וכאלה שהן מרשימות יותר. מדי פעם אני שואלת את הקוראים, האם ראו בדרכם לאגף המבוגרים את התמונות, ואז אני זוכה לשלל תגובות: "כן, גם אשתי יצאה לפנסיה והיא עושה כל מיני חוגים בכפר המכבייה. היא גם למדה פיסול בבוץ ורקמה אינדיאנית, ובזמן האחרון היא עושה ויטראג'ים משברי פורצלן". או - "כן, ראיתי משהו בחטף" וגם - "תמונות?! איזה תמונות? איפה?" התגובות, לפעמים משעשעות, מזכירות לי ניסוי חברתי שנערך לפני שנים ובו קיבל כל אחד מן המשתתפים חוברת ובה טקסט אחיד, והוא התבקש לסמן משפט מסוים שחזר על עצמו באופן אקראי בדפי החוברת. באחד הדפים בלי קשר לאמור לעיל, נכתב, "זכית בסכום כסף גדול. פנה לבוחן לקבל את הפרס." כמעט איש מבין המשתתפים לא הבחין או התייחס למשפט הזה. מטרת הניסוי הייתה להוכיח שכאשר אנחנו ממוקדי מטרה, היכולת להסיח את דעתנו מצטמצמת וקטנה משמעותית, וכך אנחנו פוסחים על פני מראות, קולות ורגעים חד פעמיים בחיים. בתחילת שנת 2007, היה ג'ושוע בל, הכנר האמריקאי זוכה פרס גראמי, שותף לניסוי שערך עיתונאי בוושינגטון פוסט, ניסוי שעליו זכה בפרס פוליצר לכתבה עיתונאית. בל, לבוש בבגדים פשוטים כשעל ראשו כובע המסתיר את פניו, עמד בשעת העומס בתחנת הרכבת התחתית של וושינגטון, וניגן יצירות מופת בכינור הסטרדיוואריוס שלו שערכו כ-4 מיליון דולר. במהלך 43 דקות שתועדו במצלמה נסתרת, חלפו על פניו כ-1,100 איש, מתוכם רק 7 עצרו להאזין לו, ואישה אחת בלבד זיהתה אותו. בכובעו היו 32 דולר מהם 20 שהעניקה לו אותה אישה. בין העוברים והשבים היו בוודאי לא מעט שיגדירו עצמם כשוחרי תרבות מוכנים לשלם כסף רב כדי להאזין באולם מכובד לאחד מגדולי הכנרים של ימינו. והנה נקרתה הזדמנות כזו על דרכם, והם החמיצו אותה. אולי
47
