Page 84 - על סיפורים ואנשים 4.8.23
P. 84
42 שכחתי את המשקפיים בבית
"מה כתוב פה על גב הספר? אני לא יכול לקרוא, שכחתי את המשקפיים בבית". זה חוזר על עצמו לפחות פעמיים בשבוע. אתם הולכים לבריכה בלי בגד ים? או נכנסים לתחנת דלק בלי רכב? למה אנשים מצפים כאשר הם עומדים מול ספרים? איך בעצם יקראו מה כתוב על גב הספר? למטרה זו ממש פניתי בבקשה לקהל הקוראים לתרום משקפי ראייה שעבר זמנם. אבל מה לעשות, המספר לא מתאים לכל אחד, ואז, "את יכולה בבקשה לקרוא לי מה כתוב פה? שכחתי את המשקפיים בבית/ באוטו/ במשרד" וכן הלאה. תכופות אני מוזעקת לעמדת ההמלצות, "מה את ממליצה לי? לא אל תקומי, לא נעים לי להטריד אותך, אבל אני ממש לא מתמצאת כאן". "הספרים לא מדברים אלי" (ולמה שידברו?) "אני לא מתחברת כאן לשום דבר" (מה את תקע?) כתבתי את הדברים בלשון נקבה ולא בכדי. הרבה יותר נשים מגברים מבקשות את עזרתי בייעוץ. נשים ורבליות ואינן מתביישות לבקש עזרה. לגבר לוקח זמן עד שהוא מעז לפנות, (זה לא גברי) ולא אחת אני רואה גברים מסתובבים כמו עב"מים במרחבי הספרייה, מחפשים משהו נואשות, ויש לי רושם שאם לא אפנה אליהם בהצעת עזרה, מה שאני עושה לבסוף, הם ימשיכו כך עד שהספרייה תיסגר. יש גם קוראים קבועים שמרגישים איתי בטוחים ונינוחים, ולעיתים אני זוכה למחמאות, "כל מה שאת ממליצה לי אני ממש אוהב/ת". "עוד אף פעם לא נפלתי עם ספר שנתת לי". (אפשר לשבת או לשכב, מומלץ כמובן לא ליפול). טוב. לא צריך להגזים. קורה גם שמחזירים ספר, "קראתי רק איזה 20 עמודים ולא יכולתי יותר". "אני מבטיחה שלא אדווח לסופר"... כתבתי לא מעט על הצורך של קוראים לשתף אותי ברשמיהם מהספר
84
