Page 9 - ספר 1973 FLIP
P. 9
עבודות הצבע שהוצגו בתערוכה היו ברובן הדים אקספרסיביים של סצנות מהקרב, פרי תמונות זיכרון וסיפורי קרבות שנחרטו במוחם של המציגים, וישומו על בד הציור במהלך השנים – ציורים סמי-ריאליסטיים, חלקם בשפה ציורית אקספרסיבית וחלקם בשפה תיאורית נאיבית. במקביל הוצגו גם ציורים היסטוריים מחקריים של אירועים ממוקדים.
הנטייה הרווחת של הפעילות הפיסולית בתערוכה הייתה להתייחס למסרים מחאתיים ופילוסופיים אודות המלחמה. פסלי מחאה אנטי מלחמתיים הוצגו לצד הדמיות אקספרסיביות של סיטואציות דרמתיות. חלק ניכר מהפסלים שהשתתפו בתערוכה, ליקטו חומרי גלם אותנטיים ליצירתם מהסביבה בה לחמו – אבן, ברזל ושרידי מתכת – ועיבדו אותם ברוח חוזקותיו, פגמיו וזיכרונותיו של החומר שמצאו. אלו שיקפו ישירות את הלך-רוחם ומחשבותיהם. אחרים האנישו את חומרי
היצירה, בעיקר חמר פיסולי, ויצקו לתוכם את המגע הפיזי של זיכרונותיהם, בעיקר הנפשיים. אומנם, בית יד לבנים בנתניה, בו הוצגה התערוכה, אינו מקום מוצהר להצבת תערוכות אמנות, אך הוא הדגיש והסלים את
9
המוטיבים התוכניים והרעיוניים של הקמת התערוכה – מלחמה נגד השיכחה, הנצחת הנופלים ותקומת הארץ. השילוב בין ההנצחה הקיימת במקום לבין הצבת אמנות הקשורה לתיעוד ולזיכרון, עיצב את התערוכה כיחידת אמנות כוללת, כמיצב טוטאלי מותנה מקום. הנרטיב האוטוביוגרפי של האמנים התמזג עם המהות והצביון הקולקטיבי של חלל התצוגה.
התערוכה נפרשה על פני המרחב הארכיטקטוני הייחודי של המקום – מבנה אליפטי בן שתי קומות וקירות ביניים, שהזמין את קהל הצופים לשוטט, לכאורה, במרחבי שדות הקרב של מלחמת יום הכיפורים.
בלובי הכניסה לבניין הציגו העבודות את הנרטיב של התערוכה – יומן מסע/משא. היצירות בתערוכה, כאילו הוקלדו לחלל התצוגה, באמצעות ״רדימייד״ של מכונת הכתיבה השרופה שמצא גד אולמן במדבר סיני. השיר “אלוהי מיכלאנג’לו” סיפר עלבחירתוהמודעתשלדודופלמהלעסוקבאמנותעלפניהעיסוקבמלחמה.“ִריק”–ציורוהסוריאליסטישלעודדבקמן, תיאר את הצמא לחיים או את הריק הנפשי בשעת ציור נוף העמק הישראלי. עוד במבואה היה רישום אותנטי של גד אולמן
