Page 134 - יוסי שדה 4.8.23 אינטר

אתה עוד ישנו!!! רגע, אמר דודו, רגע!!! המחלה פקחה את עיני. הייתי בגיל שישים, במשבר גיל הארבעים. רצתי מאשה לאשה, מכיבוש לכיבוש, כאשר בליבי חדלתי לכבד את עצמי. כל כיבוש היה מפלה נוספת, - כל הישג החמיר את הרעב. לפתע, בלב המרוץ, היכתה המחלה. ועיני ניפקחו. היו לי שלוש שנים ניפלאות. גיליתי את אשתי, את ילדי ואת נכדי. הפסקתי לשקר- את אשתי- והעיקר- את עצמי- כמה נפלא! גם אם אילקח, הרגע- אמר דודו, זה היה כדאי. בינינו, אף אחד מכם לא יודע כמה זמן נשאר לו לחיות, אז גם אני. אבל- שלוש השנים האלה, היו הטובות בחיי. הידידה השלישית, רינה, הביטה בדודו בכאב- כי האסון, עבורה, היה מציאות. רינה אמרה- כשדני, בעלי, נפטר, זה היה במפתיע. זה לא היה פחד מהמוות- זה היה המוות עצמו. ותבינו - דני לא היה רק הגבר שאהבתי, אבי ילדי. דני היה גם החבר הכי טוב שלי, וגם החברה הכי טובה שלי. דני היה הכל- ופתאום, בוקר אחד, איך אומרים, לקח ומת. אז אני לא אומרת, חס וחלילה, איזה אסון נהדר. כמובן שאני מתגעגעת אליו, וחולמת עליו ומתרפקת, בחלומותי, על ריח גופו. אבל, עם הזמן, גיליתי בתוך עצמי כוחות, שלא ידעתי עליהם. התנערתי, כמו דורה, ניצולת השואה, מהאבל, וחזרתי לחיים - לקריירה שהזנחתי, ולתואר שני שחשבתי שלעולם לא אעשה. פגשתי גם, בנס, ממש בנס, גבר שאוהב אותי מאוד. האסון שינה את דעתי על עצמי- יש לי הרבה יותר כבוד לעצמי ואמונה בכוחותי.
ונשאר לי גם טעם נפלא מהנישואים הראשונים. תודו, שלא לכולכם יש טעם טוב מהנישואים הראשונים... חבר רביעי שישב איתנו, לץ לא קטן, אמר- לקחתם לעצמכם, ממזרים, את כל האסונות הכי טובים, ולי? לי לא נשאר כלום. אסון - לא קרה לנו. למדתי, נישאתי, הולדתי, עבדתי, התגרשתי. ואסונות? כלום, פשוט גורנישט מיט גורנישט. אבאדאן!! אסון, כנראה, זה ענין של מזל, ואם אין לך מזל- שום אסון טוב לא יפקוד אותך. אבל- אבי, ומאזינים, הנה אבא שלי מגיע. סיפרתי, כמובן, את הסיפור לאבא שלי. אבא אמר - אחד מה שיש לו מזל- כל דבר רע שקורה לו- זה נהיה טוב. אחד שאין לו מזל, מה קורה לו? - כל דבר טוב שקורה לו- נהיה רע. חיקתי. ואבא אמר, ג’וחה, פעם,- ג’ןחה, גם לא היה לו מזל- וגם היה עני. יעני- גם וגם. יום אחד, הציל ג’וחה איזה עשיר גדול, שכמעט טבע בנהר.
134