Page 333 - ורד נועם סופי לאתר
P. 333
סיכום
גם הזמן באופן בהיר ודיכוטומי בין זמנו של אדם לבין זמנו של האל ,הלוא
הם השבתות והמועדים ,האסורים בקפדנות בכל מחשבת חולין .ממבט ראשון
נראות לנו ההגדרות הכתתיות של תחומי הקדושה והחולין כנטייה יתרה
לחומרה .בהמשך אנסה להוכיח שאין בהן התרחקות גדולה מפשט המקראות.
מתוך אותה תפיסה כוללת הדגישה מגילת המקדש את חובת ייחודם של
בתי קברות מחוץ למקומות יישוב .התורה אינה מפרשת בשום מקום חוקי
קבורה בכלל או חובת הרחקה של קברים מיישובים בפרט .ואולם תפיסה זו
נובעת באופן ישיר למדי מרוח הכתוב ,המחמיר בטומאת המת ואפילו בהשהיית
טומאתם של החיים שנטמאו במת בתוך המחנה .ההקפדה על הרחקת המתים
ממושב החיים היא ככל הנראה נוהל קדום ביותר ,שהיה משותף לחוגים יהודיים
רבים ושרד עד תקופות מאוחרות גם בעולמם של חז"ל ,הגם שחכמים ביקשו
לשלול ממנו מעמד רשמי .על כן נראה שאין כאן חידוש של מגילת המקדש,
אלא לכל היותר פירוט (כגון הפרט של ייחוד בתי קברות לכל ארבעה יישובים
דווקא) והדגשה ,ההולמים את תפיסתה הכללית .כיוצא בזה משלימה המגילה
את הדין במקרה המיוחד של עּוּ ָבר מת ,שדינו לא נתפרש בתורה .היא גם מוסיפה
כלים חדשים — ריחיים ומדוכה — על רשימת הכלים הנטמאים על פי התורה.
ב III 1מסורות קדומות
עם המסורות הקדומות יש למנות את טומאת דמו של המת ,המודגשת במגילת
המקדש ומוכרת גם מהרבדים המוקדמים ביותר של ההלכה התנאית ,אף
שאיננה מתפרשת בכתוב כפי שהוא מוכר לנו .אבל במקרה זה נתגלגלה לידינו
מציאה :לעינינו נגלתה גרסה לא ידועה במקרא ,אשר שילבה חוק זה בלשונם
של הפסוקים בבמדבר יט .גרסה זו נשקפת ממגילת המקדש וממדרש הלכה
תנאי כאחד .מסורת עתיקה אחרת שאינה תלויה בכתוב היא כוחם העצום של
המשקים לטמא ולהעצים טומאה ,שאין לו יסוד בתורה שבכתב ,אף שהוא
הוסמך כנראה אל דרשה עתיקה בפסוקי ויקרא יא .כוח זה ,בגילויים שונים
ומפותחים יותר ,הוא דומיננטי מאוד גם בהלכה התנאית ,למן רבדיה המוקדמים
ביותר.
מסורת קדומה ונטולת בסיס מקראי היא גם החומרה בכלים ומזונות
הנטמאים ל'איש טהור' אף שהם נתונים בכלי חרס חתום באהל המת ,בניגוד
מוחלט לנאמר בתורה .גם לחומרה זו יש מקבילה ,אף כי מצומצמת יותר,
בהלכה התנאית .לכאן יש להוסיף מסורת פרשנית נועזת ,המנוגדת לפשט
הכתוב ,שניתקה את הציווי על העברה באש של כלים טמאים מהקשרו בבמדבר
] [ 323