Page 5 - <4D6963726F736F667420576F7264202D20ECE0E7F820FAE9F7E5F0E920F7E9F0E420313220E1E0E5E2E5F1E82032303139>
P. 5
קוראות יקרות ,קוראים יקרים,
ערב עונה חדשה – תש"פ , 2019/2020 ,והתיאטרון הרפרטוארי שלנו ממשיך לדשדש במי אפסיים של
מחזות זמר ,דרמות משפחתיות פושרות ,קומדיות בולווארדיות וקלאסיקות "בטוחות" .צנזורה עצמית ,אלא
מה? ...כמה טוב שהחתול שומר על השמנת...
אז מה עושה מערכת תיאטרון כשהייאוש נעשה יותר מדי נוח -כדברי חנוך לוין ,שבימים אלה מלאו שני
עשורים למותו -חוץ מאשר להתרפק בערגה על זכר מצפוננו המוסרי והאמנותי? מביטה לאחור ,ומחפשת
סוכנים קאנוניים של תרבות אחרת שלאורם אפשר יהיה לעשות תיקון .ואכן ,במרכז הגיליון ניצבים מונולוג
וראיון של שני אייקונים ,שקשה לתאר תהום של השקפות עולם ותפיסות תיאטרוניות מזו המפרידה ביניהם:
בקוטב האחד ,עודד תאומי ז"ל ,השחקן המוביל של התיאטרון הקאמרי משך עשרות בשנים שנפטר השנה,
שחקן גדול מן המציאות ,שעל ערש דווי מגולל לראשונה באוזני חברו הנאמן ,המחזאי מוטי לרנר יבל"א,
את מחשבותיו על אמנות התיאטרון ואמנותו המורכבת של השחקן המיטלטלת בין דרישות התפקיד למטען
המצטבר של עולמו הפנימי .אבל בד בבד ,מודה תאומי – כמי שהאגו התיאטרלי מנחה אותו – באדישותו
לשליחותו החברתית והפוליטית של התיאטרון.
בקוטב הנגדי – סמדר יערון ,הדיווה של הפרינג' ,של התיאטרון האחר ,משוחחת עם גד קינר קיסינגר
במלאות 30שנה לפעילותה בעכו .יערון הדעתנית ובעלת המודעות הפוליטית החתרנית היא "אוטרית" של
אמנות המופע שבניגוד מוחלט לשחקנים כמו תאומי המשרתים מחזה ,רואה את עצמה כיוצרת/מבצעת
שהכלים המקצועיים שלרשותה אמורים לשרת אותה ואת אמירתה הרעיונית והמקצועית .סמדר ,שבראה
את דמותה האלמותית של זלמה ,ניצולת השואה שבשם הסבל שעברו היא והיוצרת המגלמת אותה ,נוטלת
לעצמה את הזכות לחלל כל קודש כדי לעמת אותנו עם הנאצי הקטן שבתוכנו ,שהמאבק בו הוא האתגר של
חיינו .בראיון היא חולקת איתנו בחשיפת בכורה את המיזם החדש שלה שיעלה בפסטיבל עכו תש"פ ,ביחד
עם המוזיקאי הפלסטיני זיוואר בהלול :חווג'ה ביאליק ,בעקבות שירו של רוני סומק.
ומביאליק לביאליק :פרופ' זיוה שמיר ברשימתה "העלילה והפאתוס של התיאטרון העברי" חושפת מסמך
דרמטי ,תרתי משמע ,שנועד להצביע על הקשר הבלתי ניתן לניתוק בין העברית לאמנות התיאטרון .בדברים
לשחקני "הבימה" ב ,1921-ערב צאתו מברית המועצות ,מעודד ביאליק את שחקני להקת "הבימה"
הצעירה לקשור את גורלם עם השפה העברית חסרת זמן ההווה ומרובת הפעולות.
אופטימיות דומה לזו העולה מדבריו של ביאליק ,מגלה במישור אחר מחזהו היחיד של אבי הלוגותרפיה,
ויקטור פרנקל ,סינכרוניזציה בבירקנוואלד – ועידה מטאפיזית ,בתרגום ביכורים לעברית של דוד גוטמן
ויאן קינה .אם חנוך לוין הניהיליסט שלל כל משמעות שביסוד הקיום ,לבד מן האמנות ,הרי שמחבר האדם
מחפש משמעות כופר במחזהו – הנע בין גן העדן של הפילוסופים לתופת של השואה -ברעיון הרוע
המוחלט חרף סבלו במחנה ריכוז ואובדן משפחתו .על דרך השלילה הוא מוכיח תזה זו באפיזודה בין קצין
ס.ס .לקורבנו במחנה ריכוז ,הממחישה – בדומה לזלמה של סמדר יערון – עד כמה מושגי המקרבן והקורבן
יחסיים .שני מאמרי מבוא ואחרית דבר של שני המתרגמים ,מתעמתים בפרשנותם עם יצירתו המורכבת
והמורדת בקונצנזוס של ויקטור פרנקל .דא עקא ,שדבריו של פרופ' דוד גוטמן הגיעו אלינו אחרי סגירת
הגיליון ,ולכן צרפנו אותם כנספח בסוף החוברת.
אבל למורת רוחו של פרנקל -הרוע קיים גם במחוזותינו .לפני כעשור ,כשפרסמה העיתונאית והמבקרת
שרית פוקס את פרי מחקרה ארוך-השנים ,הספר נמר בוער – יצירה מטלטלת וחדשנית ,העוסקת בחוויות
הקרב הטראומתיות של נסים אלוני ,לוחם תש"ח ,שרדפו אותו כל חייו ,ובאות לידי ביטוי במחזותיו וסיפוריו
-היא לא שיערה בנפשה שתהפוך למטרה לשיסוי ולגינוי במסע ציד ,רצוף שקרים והכפשות ,של אמנים
ומבקרים שפוקס העזה לגעת במשיחם ,ולהאיר אותו באור שונה מדימוי מחבר הפנטסמגוריות האגדתיות
והססגוניות ,שכל כך הערצנו .במאמרה ,בו שרית פוקס באה חשבון עם אויבי העבר שלה ,נחשפים לא רק
כאבה של המחברת ,אלא גם פנינו הכעורות כחברה קרתנית ,גלותית ,בלתי מפרגנת ואכזרית ,וריאציה על
חפץ מאת תלמידו של אלוני ,חנוך לוין.
עיניכם הרואות – כל גיליון 46של תיאטרון הוא ארס-פואטי ,עוסק באמנות המתבוננת בעצמה .ולכן הוא
נחתם בניתוח מפרי עטה של רבקה איילון של "תופעה" מטא-תיאטרונית :היוצר והמבצע יחזקאל לזרוב –
מעבד ,במאי ,מוסיקאי ,שחקן ,רקדן ועוד כהנה וכהנה .ההתבוננות המדוקדקת ורבת-ההשראה של איילון
בעבודת לזרוב ,המעלה על הדעת יוצרים גדולים כרוברט לפאז' או בוב וילסון ,מזכירה לנו ש"בין קרב אחד
לקרב שני" בלשונו של לוין ,יש לנו פה ושם ,ולמרות הכל ,תיאטרון שראוי להתכבד בו.
קריאה נעימה,
המערכת
גיליון 46ת י א ט ר ו ן 3 
