Page 5 - תיאטרון 46
P. 5
קוראות יקרות ,קוראים יקרים,
ערב עונה חדשה – תש"פ ,2019-2020 ,והתיאטרון הרפרטוארי שלנו ממשיך לדשדש במי אפסיים של
מחזות זמר ,דרמות משפחתיות פושרות ,קומדיות בולווארדיות וקלאסיקות "בטוחות" .הרי פתרנו כבר את
כל הבעיות – אז למה לייגע את מוחם ומצפונם של הצופים המיוזעים בסוגיות מיותרות?
אז מה עושה מערכת תיאטרון כשהייאוש נעשה יותר מדי נוח )כדברי חנוך לוין ז"ל ,שלאחרונה מלאו שני
עשורים למותו( ,חוץ מאשר להתרפק בערגה על זכר מצפוננו המוסרי והאמנותי? מערכת תיאטרון מביטה
לאחור ,ומחפשת סוכנים קאנוניים של תרבות אחרת ,שלאורם אפשר יהיה לעשות תיקון .ואכן ,במרכז
הגיליון ניצבים מונולוג וראיון של שני אייקונים ,שקשה לתאר תהום של השקפות עולם ותפיסות
תיאטרוניות מזו המפרידה ביניהם :בקוטב האחד ,עודד תאומי ז"ל ,שנפטר השנה ,ההתגלמות של רוח הבמה
הרפרטוארית בשנים שבהן למושג "איכות" עוד היתה משמעות בתיאטרון הציבורי ,שחקן גדול מן המציאות
מלגו ומלבר ,שעל ערש דווי ,מגולל לראשונה באוזני חברו הנאמן ,המחזאי מוטי לרנר יבל"א ,את
מחשבותיו על אמנות התיאטרון ,על חוויותיו מתפקידים מכוננים ומן המורכבות שבעבודת השחקן
המיטלטלת בין דרישות התפקיד למטען המצטבר של עולמו הפנימי .אבל בד בבד ,תאומי אינו מתבייש
להודות – כמי שהאגו התיאטרלי מנחה אותו – באדישותו לשליחותו החברתית והפוליטית של התיאטרון.
בקוטב הנגדי – סמדר יערון ,הדיווה של הפרינג' ,משוחחת עם גד קינר קיסינגר במלאות 30שנה לפעילותה
בעכו ,בה היתה שותפה לייסוד המרכז הדו-לאומי לתיאטרון .מי שהביקורת הנוקבת על יחסנו לפלסטינים ועל
השואה כלגיטימציה לדורסנותנו הפוליטית היא נר לרגליה ,מי שאיננה מגדירה עצמה כ"שחקנית" ,אלא כמי
שמביאה את עצמה לבמה ,היא "אוטרית" של אמנות המופע שבניגוד מוחלט לשחקנים כמו תאומי המשרתים
מחזה ,רואה את עצמה כיוצרת/מבצעת שהכלים המקצועיים שלרשותה אמורים לשרת אותה ואת אמירתה
הרעיונית והמקצועית .כמי שבראה את דמותה האלמותית של זלמה ,ניצולת השואה שבשם הסבל שעברה,
ובשם העובדה שהיא – בעקבות ארטו וגרוטובסקי -מסגפת את גופה ונפשה יותר משהיא מענה את שומעיה,
נוטלת סמדר יערון לעצמה את הזכות לחלל כל קודש כדי לעמת אותנו עם אמיתות מקוממות ,כמו זו שבכל
אחד מאיתנו שוכן נאצי קטן שהמאבק בו הוא האתגר של חיינו .בראיון היא חולקת איתנו את המיזם החדש
שלה שיעלה בפסטיבל עכו תש"פ ,ביחד עם המוזיקאי הפלסטיני זיוואר בהלול :חווג'ה ביאליק.
ומביאליק לביאליק :פרופ' זיוה שמיר ברשימתה העלילה והפאתוס של התיאטרון העברי חושפת מסמך
דרמטי ,תרתי משמע ,שנועד להצביע על הקשר הבלתי ניתן לניתוק בין העברית לאמנות התיאטרון ,ולסתום
בכך את הגולל על תפיסת הניכור המסורתי בין היהדות לאמנות זו.
אופטימיות דומה לזו העולה מדבריו של ביאליק ,מגלה במישור אחר מחזהו היחיד של אבי הלוגותרפיה ,ויקטור
פרנקל ,סינכרוניזציה בבירקנוואלד – ועידה מטאפיזית ,בתרגום ביכורים לעברית של דוד גוטמן ויאן קינה.
אם חנוך לוין המפוכח ,שכפר – לפחות עד מחזותיו האחרונים – במותר האדם מן הבהמה ,שלל כל משמעות
שביסוד הקיום ,לבד מן האמנות )כמו שאומר הליצן הציני בייסורי איוב" :אל תשאלו לפשר הנפילה ,ללקח או
למשמעות /,רק צפו במחזה :אדם נופל ,ועוד מעט ימות" ( ,הרי שמחבר האדם מחפש משמעות כופר ברעיון
הרוע המוחלט חרף סבלו במחנה ריכוז ואובדן משפחתו ,ובאמצעות נציגו במישור המטאפיזי ,סוקרטס ,שואף
"להציג תמונה מהשאול ולהוכיח שאדם יכול להישאר אדם אפילו בשאול" ,אפילו הוא מלאך שחור ורוצח נטול
מצפון .על דרך השלילה הוא מוכיח תזה זו באפיזודה בין קצין ס.ס .לקורבנו במחנה ריכוז ,הממחישה – בדומה
לזלמה של סמדר יערון – עד כמה מושגי המקרבן והקורבן יחסיים .שני מאמרי מבוא ואחרית דבר של שני
המתרגמים ,מתעמתים בפרשנותם עם יצירתו המורכבת והמורדת בקונצנזוס של ויקטור פרנקל .דא עקא,
שדבריו של פרופ' גוטמן הגיעו אלינו אחרי סגירת הגיליון ,אך בשל חשיבות הבחנותיו של אחד מבכירי תורת
הלוגותרפיה וידידו האישי של פרנקל ,לא רצינו לוותר עליהם ,ולכן צירפנו אותם כנספח בסוף החוברת.
עיניכם הרואות – זהו גיליון ארס-פואטי ,העוסק באמנות המתבוננת בעצמה ,ומסכם אותו מאמר מפרי
עטה של רבקה איילון על היוצר והמבצע יחזקאל לזרוב – מעבד ,במאי ,מוסיקאי ,שחקן ,רקדן ועוד כהנה
וכהנה .ההתבונות המדוקדקת ורבת-ההשראה של איילון בעבודת לזרוב ,מזכירה לנו ש"בין קרב אחד
לקרב שני" בלשונו של לוין ,יש לנו פה ושם ,ולמרות הכל ,תיאטרון שראוי להתכבד בו.
קריאה נעימה,
המערכת
גיליון 46ת י א ט ר ו ן 3 
